טוב שבאתם: הגיבורים המפתיעים של ריו
בגיל 22 הפכה מוניקה פויג לאחת הסנסציות המרגשות של המשחקים, עם ניצחונות משכנעים על הכוכבות של הסבב ודמעות שריגשו את כולם. בגיל 27, הקאמבק של חואן מרטין דל פוטרו הושלם באופן רשמי, סוף-סוף. קבלו את המנצחים הגדולים של טורניר הטניס האולימפי
יש משהו מרענן בעובדה שלמשך כמה ימים טניסאי גדול ככל שיהיה לא משחק רק בשביל עצמו בלבד, אלא למען משהו חזק ממנו, כמו המדינה והעם שאותם הוא מייצג. גם אם המדליה היא בסופו של דבר פרס אישי ואינטרס פרטי.
מוניקה פויג, הגיבורה הלאומית החדשה של פורטו ריקו, זיקקה את המסר הזה בדברים שאמרה לעולם אחרי ה-4:6, 6:1, 3:6 על פטרה קביטובה, אחד הניצחונות המתוקים שהשיגה בקריירה הצנועה שלה. דקות אחרי שהבטיחה עבור מדינתה את המדליה הראשונה בריו 2016 והפכה לאישה הראשונה בתולדות האומה שעולה על הפודיום, היא התעקשה לשים את עצמה בצד.
"זה הכבוד הגדול ביותר בעולם, אבל אני עושה את זה בעיקר עבור המדינה שלי", הסבירה בכנות אחרי הנוקאאוט שהנחיתה על הצ'כית. "האולימפיאדה זה לא עניין שלי, אלא של פורטו ריקו. אני יודעת כמה האנשים שם רוצים את זה. האי הזה מלא בחדשות רעות כל הזמן ולכן בכל פעם שמישהו זוכה במדליה, כולם מפסיקים לדבר על הרע. יש לי אחריות כאן לא רק לעצמי, אלא גם לארץ שלי".
ופויג, שבכלל העתיקה את מגוריה למיאמי וחיה שם, ידעה היטב על מה היא מדברת. פורטו ריקו נאלצת להתמודד בתקופה האחרונה עם טלטלות פוליטיות וכלכליות בגלל חובות כספיים כבדים המוערכים ביותר מ-70 מיליארדי דולרים. האי הזה לא זוכה לאתנחתות ספורטיביות בתדירות גבוהה מדי אבל זקוק להן כמו אוויר לנשימה. בחלוף השנים הוא הצמיח שמונה מדליות בלבד, שש מהן מארד. פויג הצטרפה למועדון מצומצם מאוד, והפכה להיות המובילה שלו.
בדיוק מפני שמדובר במדינת ספורט בקליבר הזה, היא משוועת להצלחות מרעננות שמגיעות משום מקום. פויג עונה על ההגדרה, רק שאף אחד לא העז לחשוב שהיא מסוגלת לכך. אולי בגלל זה הניצחון המטורף על אנג'ליק קרבר הכניס את פורטו ריקו לאקסטזה נדירה בעוצמתה. המכוניות צפרו בלי סוף, הדגלים צצו מכל פינה, הרחובות התרוקנו מאנשים (שהתקבצו בברים ומסביב למסכי הענק), הזיקוקים הודלקו ואפפו את החוגגים בעשן סמיך. כמו אחרי זכייה במונדיאל.
כדי להבין עד כמה מדובר בסיפור סינדרלה קלאסי ועד כמה הוא לא מובן מאליו גם מבחינת "פיקה פאוור", כדאי לזכור שהיא בכלל לא הייתה אמורה לעלות על המטוס לברזיל. המאבק שניהלה על הכרטיס היה קשה ולא ייצר תוצאות מהסוג שסיפקה בימים האחרונים, רחוק מכך. הוא כלל הפסדים ליריבות כמו נעמי ברודי במונטריאול ואושן דודין בוושינגטון, וגם הדחה מהסיבוב הראשון בווימבלדון (לג'ואנה קונטה). את 2015 סיימה רק במקום ה-92 בעולם, מה שלא הפריע לה להצהיר משום מקום ובפומבי בביקור מולדת שערכה בחודש נובמבר: "אני מתכוונת לזכות בזהב".
מה שעבור סימונה האלפ, קרולינה פלישקובה ותומאס ברדיך היה כמו עצם תקועה גרון, היווה עבור פויג את המטרה המרכזית של חייה.
אתה צריך גיבורה חדשה
הטורניר שלה נע על הסקאלה שבין חלומי לבלתי נתפס. גם אם בשנים האחרונות לא מעט שחקניות סיפקו קמפיינים שיכולים לענות לסופרלטיבים כאלה, בין היתר בשל אי היציבות של הכוכבות סביבן, בלתי אפשרי להתעלם ממה שעשתה. ההתפעלות ממנה מתעצמת לנוכח הלחץ הלא רגיל שהופעל עליה, לחץ שהפיל ברשת גם כרישים כמו נובאק ג'וקוביץ' וסרינה וויליאמס.
היו שחשבו שההתפוצצות המרהיבה מול גרבינייה מוגורסה (שנגמרה ב-1:6, 1:6 מוחץ) הייתה מקרית, אבל אז הגיע ניצחון חד-משמעי על לאורה זיגמונד המשתפרת בתוצאה זהה, ויחד איתו גם מבול של דמעות (שהיה רק הפרומו לשלולית שייצרה אחרי הזכייה בזהב). עד המשחק רווי התהפוכות מול קביטובה פויג איבדה 14 משחקונים בלבד בארבעה מפגשים.
נגד מדליסטית הארד נעלמה למערכה אחת, חזרה לתת את הטון בדיוק ברגעים נכונים ואחרי קרב אגרוף סידרה לעצמה מקום בגמר. החגיגה הייתה מוחצנת בדיוק כמו שחגיגה של שחקנית שזה עתה עלתה לגמר אולימפי כנגד כל הסיכויים והתחזיות אמורה להיראות, בטח כשהיא מגיעה מפורטו ריקו. והיא אפילו שודרגה קצת יותר מ-24 שעות אחר-כך.
אז נכון, תמיד קיים הסיכוי שמדובר בסך-הכל בעוד שחקנית שתרד מגדולתה באותה מהירות שבה היא הגיעה לגמר, ותחזור לסורה עם הדחה בסיבוב הראשון של אליפות ארצות-הברית. הסבב שבו היא חיה מספק סנסציות על-בסיס שבועי וגורם לקהל לקטלג שחקניות ש"תופסות שבוע" כאפיזודות חולפות.
אבל אם יש מקום לעלות בו לגדולה ולדהור בו עד הסוף זו האולימפיאדה, דווקא בגלל הביקורת האחרונה עליה בגזרת הטניס. שם, אתם יודעים, לא מחכה בקו הסיום רק טקס רגיל עם נאומים מעייפים - אלא פודיום, המנון ומטען רגשי עצום. עבור רוב השחקניות בתחרות הזו היה מדובר במשקולת כבדה על הגב. מבחינת פויג זה היה תמריץ אדיר.
גם המהדורה הנוכחית המעט מדוכדכת של המשחקים, ואולי דווקא זו, היא הבמה האולטימטיבית בשביל ספורטאיות אמוציונאליות כל-כך כמוה. אז נכון, מצד אחד האולימפיאדה לא מעניקה תגמול חומרי למשתתפיה ומעניקה להם "רק" תהילה ספורטיבית. המדליסטית הטרייה תישאר במקום ה-34 גם אחרי ההישג המטורף ותקווה לייצר ממנו בעיקר השפעה מוראלית.
מצד שני היא מחבקת בחום סיפורים מהזן של פויג, ועוד מקשטת אותם בחתיכת מתכת שתדביק להם באופן בלתי ניתן לערעור סטטוס של מודל לחיקוי בארצם. אחלה דיל בשביל שחקנית בת 22 שמעולם לא הגיעה לרבע-גמר גראנד-סלאם (וגם בשביל קהל שמאס בניצחונות של סרינה), גם אם בזכות חתיכת המתכת הזו פויג לא תפרוץ בסערה אל תוך עשרים הראשונות בעולם.
שובו של דון חואן
לפני קצת יותר משלושה חודשים, כשהוא עדיין תחת קשיי החזרה לסבב, רשם חואן מרטין דל פוטרו את הניצחון הגדול ביותר במסע הקאמבק האחרון שלו - על דומיניק תים בטורניר מדריד. תים היה אז בעיצומה של תקופה טובה מאוד; אמנם מחוץ לטופ 10 ולפני ההצלחה המטאורית ברולאן גארוס, אבל עדיין אגוז קשה לפיצוח ושחקן איכותי בעיצומה של עונת פריצה.
דל פוטרו פיצח אותו עם ההפצצות המוכרות מהקו האחורי, ואז שם את המגבת על הראש ובכה בכי חרישי ועצור. כל-כך רחוק מהפסגות בהן ביקר בעשור הקודם, אי שם מהמקום ה-274 בעולם, הוא חגג עם הדמעות השקטות שלו עוד ציון דרך קטן ומרגש בחייו החדשים.
דל פוטרו ההוא עדיין סבל מכושר גופני לקוי והיעדר כושר משחק ובשלב הבא הונחת בחזרה לקרקע עם הפסד לג'ק סוק. מאז הוא עשה שני צעדים אחורה על כל צעד אחד מרשים קדימה, עניין טבעי עבור שחקן שמנסה לחזור מהיעדרות ארוכה היישר אל המקומות בהם ביקר די מזמן.
כך הרושם מההעפלה המרשימה לחצי הגמר בשטוטגרט טושטש בגלל ההפסד לג'ון איסנר כבר בפתיחת עונת הדשא, והניצחון המרהיב על סטניסלאס ואוורינקה בסיבוב השני בווימבלדון (הפעם הבאה שבה לא היה יכול להחזיק את עצמו מרוב התרגשות) לא קיבל את ההערכה המגיעה לו בשל ההפסד ללוקא פוי הצרפתי בסיבוב שלאחר מכן.
יותר מחודש אחרי ההפתעה ההיא בווימבלדון, 198 הסנטימטרים של דל פוטרו חיפו השבוע על כל הזוהר והכוכבים שנעדרו לכאורה מהטורניר האולימפי - ויצקו לתוכו את כל מה שהתגעגענו אליו. ההצגה שלו מול נובאק ג'וקוביץ' (הפעם השלישית בשלושת החודשים האחרונים שבה עיניו התמלאו בדמעות), המופע המחשמל מול רפאל נדאל והמשחק ההירואי בגמר מול אנדי מארי, במהלכו מצא באופן מעורר השראה את הכוחות להישאר בחיים בכל פעם מחדש, השכיחו מאיתנו את החוסר של רוג'ר פדרר או את ההברזות של שחקני הצמרת שהעדיפו לעשות לביתם במקומות אחרים (או לנוח לקראת הפלאשינג מדו).
הם גרמו לשחקן הטוב בעולם להתפרק בבכי כמו שלא התפרק אחרי אף הפסד או ניצחון שלו בשנים האחרונות והכניסו משמעות מחודשת, נשמה ורגשות מיוחדים אל תוך תחרות שהייתה נראית עד לא מזמן לא רלוונטית. כל אחד משלושת המשחקים הללו חידד את ההבנה שנקודות דירוג וגראנד-סלאמים הם לא הכל בחיים, ושבעזרת האיכות הבלתי-נגמרת של דל פוטרו אפשר לחיות לתקופה גם בלעדיהם.
רשמית דל פוטרו עדיין תקוע אי שם מחוץ לטופ 100, אבל בשבוע האחרון הוא שיחק טניס ברמה שמאתגרת את השחקנים הכי טובים בעולם ומהממת אותם פעם אחר פעם. היכולת הזו הפכה אותו לאחד מהם באופן סופי, גם אם הדירוג אומר כרגע אחרת וימשיך לומר אחרת בשבועות הבאים.
מ-40 דקות בתוך מעלית תקועה הוא יצא לרצף כמעט בלתי מוסבר של חמישה ניצחונות – הכי ארוך שלו מאז אוקטובר 2013, ועוד בימים בהם בכל ניצחון שלו טמונה משמעות אחרת. כל מערכה בריו הייתה עוד תשובה לכל אלה שפקפקו בסיכוי שלו לחזור להיות מה שהיה רק לפני כמה שנים. כל מערכה כזו הסירה את הספקות שהיו לו לגבי עצמו.
בסבב שמורכב מסופרסטאר אחד שמבסס את שלטונו ככל שעובר הזמן (למרות סדקים המתגלים בשריון שלו פה ושם) ושחקנים שמצליחים לייצר לו אלטרנטיבה רק כשהוא לא בסביבה, דל פוטרו הוא כל מה שהיה חסר לסבב הזה בשנה האחרונה.
בעולם של שחקנים מעולים אבל מעט משעממים כמו תומאס ברדיך, מגדלים המתבססים בעיקר על הגשות אימתניות כמו מילוש ראוניץ' ופרובוקטורים כמו ניק קיריוס, דל פוטרו הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו: שילוב נכון של פיזיות ורגישות, תמהיל מדויק של טניס מגוון ואנושיות. הוא אמנם הפסיד אתמול והסתפק בכסף, אבל זה היה כסף שכולו זהב.
טוב שחזרת. אולי תישאר?
לפנייה לכתב/ת 
