אין לי אומץ להיפרד ממנו למרות שאני חייבת
מעיין מתקשה לעשות את הצעד שהיא טוענת שהיא שלמה לגביו ולהיפרד. כמו מכורה, היא כל הזמן חוזרת לזרועותיו של גדי, בו מעולם לא היתה מאוהבת/ אימון אישי
מעיין הגיעה אליי כמשתתפת בסדנה ליצירת זוגיות, סדנה של 12 מפגשים כשהבסיס הרחב והאחיד של כל המשתתפים הוא רווקותם. לכן, במפגש השלישי, כשהיא סוף סוף הרגישה בטוחה במרחב הקבוצתי, היא שיתפה שהיא כבר שנתיים ביחסים עם גדי, יחסים ״בארון״, שרק קומץ אנשים מודע אליהם. השיתוף הזה עורר הדים, ויכולתי לראות את הבעות הפנים והתזוזה בחוסר נוחות של חלק מהאנשים בכיסאותיהם.
"אז מה את עושה פה?", שאלה מיכל שלא יכולה הייתה להתאפק והנחיתה את השאלה המתבקשת אל חלל החדר. מעיין נלחצה קצת, והסבירה שזה קשר שהיא ממש לא רוצה, שאין לזה מבחינתה שום סיכוי, שגדי אומנם אדם טוב, אבל מבוגר ממנה ב-15 שנה ובסטטוס ״פרוד״ כבר ארבע שנים, עם שלושה ילדים גדולים ואפס רצון לילדים נוספים, וציינה שגם אם הסטטוס שלו היה אחר, היא עדיין לא רואה את עצמה מבלה איתו את שארית חייה. "אין מצב שהוא יהיה אבי ילדיי", אמרה. "זה לא זה". ועדיין, בגיל 37, היא לא מצליחה לעשות את הצעד שהיא טוענת שהיא שלמה לגביו, ולהיפרד. היא ניסתה לעשות זאת לא מעט פעמים, והם אפילו נפרדו כבר לחודש שלם, אך כמו תמיד היא חוזרת בראש מורכן ולב משתוקק, אל זרועותיו.
אני לא יודעת אם אי פעם בחיים התמכרתם למשהו. קפה? סיגריות? אלכוהול? קניות? עבודה? אוכל? ספורט? כל מי שמכור או היה מכור, יודע שגמילה זה דבר לא קל, בלשון המעטה, זה אפילו קשה, והתסכול חוגג כשמשתוקקים להיגמל ולא מצליחים. למעט התמכרויות לדברים פיזיים (אלכוהול, סמים קשים וכדומה), חלק גדול מההתמכרויות הוא מנטאלי. אלו הן התמכרויות התנהגותיות שבתסמינים דומות להפליא להתמכרויות פיזיות, אלא שהן נעוצות במחשבה, ברגש ובהתנהגות בלבד, ויש בזה מימד עוד יותר מתסכל - אם אני כל כך רוצה, וזה תלוי רק בי, למה אני לא מצליח לעשות את זה?
התהייה של יתר הקבוצה הדהדה למעיין את התחושה הקשה של חוסר ההצלחה שלה. מעטים הצליחו להזדהות איתה, אבל היתר פשוט לא הבינו. התהליך הקבוצתי מהווה היכל של מראות עבור המשתתפים. כל הקולות הפנימיים של מעיין התגלמו בדמויות בשר ודם, באנשים שהיא מכירה ומעריכה, וחיזקו את אותה הרגשה פנימית שהיא הגיעה עימה מראש לקבוצה – "אני חייבת לחתוך". ועדיין, למרות רשת התמיכה הרחבה הזו - שהיא דבר מאוד משמעותי, בעיקר לאור זה שרק שתי חברות ידעו בשנתיים האחרונות מהקשר והותירו את מעיין בתחושת בדידות קשה - משהו בה לא היה מסוגל לקבל את ההחלטה עד הסוף.
במפגש הרביעי העמקנו בסיפור האישי של כל אחד מהמשתתפים דרך הפריזמה הזוגית – כל אחד דיבר על התפיסות, הסיפורים, היחסים שהיו לו עד כה, ופירט את ההיסטוריה האישית נוכח הנושא הכה מורכב הזה. בין הסיפורים השונים, גם הסיפור של מעיין החל להתחדד. עלו בו היחסים המורכבים עם אביה, הפחד הענק מפגיעה ונטישה ובעיקר התחדדה תובנה - כל הקשרים שהיו לה עד היום היו בעלי אופי דומה. כאלו שהיא לא רצתה שיבשילו לכדי קשר רציני או הקמת משפחה מחד, וחוסר רצון לסיים אותם מאידך.
הסיפור של מעיין הוא סיפורם של אנשים רבים שפגשתי בדרך המקצועית שלי, והדרך ליציאה ממנו היא לא פשוטה, כיאה להתמכרות, אך יציאה ״טובה״ הפעם יכולה לשנות את פני המשך הסיפור ואת מערכות היחסים הבאות. אז מה עושים? איך מתנתקים מקשר שלא יבשיל למרות הרגשות העזים שמתעוררים מולו?
למצוא את הנרטיב
חשוב להבין שרומן כזה לא קורה סתם. יש לו שורשים עמוקים בנבכי הרגש, וסביר שזו לא הפעם הראשונה שנמצאים בסיטואציה כזו. כפי שהקבוצה עשתה, רצוי לכתוב את "הסיפור הזוגי שלי" כמקשה אחת, לתת לזרם התודעה לכתוב אותו, ולכלול בו הקדמה - איך ראיתי זוגיות בילדותי, כיצד נראו היחסים של ההורים או מבוגרים אחרים משמעותיים בחיי. כשמסיימים, לעבור על הסיפור (רצוי להקריא בקול רם למישהו, זה מחדד המון דברים), ולחלץ נרטיב, מוטיב שחוזר על עצמו, ואמונות שמתחבאות בתוכו. מעיין הבינה דרך הסיפור שלה עד כמה היא מפחדת מנטישה, אבל עלה גם הפחד מזוגיות אמיתית שעלולה להבשיל לקשר רציני, והאמונה שקשר רציני יכולה להיות מכאיב (כפי שהיה להוריה).
דפוסי הפרידה שלי
עבודת בחינה פנימית נוספת היא להבחין בדפוסי הפרידה האישיים שלי: איך אני נפרד ממערכות יחסים? ממקומות עבודה? מחברים? כי לרוב עולה דפוס דומה. האם אני מאלו שמושכים קשרים עד אין סוף ומתקשים להיפרד? האם אני דווקא מאלו שסוגרים ישר את הדלת ולא מסתכלים אחורה? כמובן שמעיין, כמו רבים אחרים שמחזיקים בקשר שאינם רוצים בו, היא מאלו שלא נפרדים. גם האקסים האחרים שלה הפכו לחברים טובים, והפרידה הסופית לא נעשתה ביוזמתה אלא ביוזמת הצד השני. ההבחנה בדפוסי הפרידה אומנם לא נותנת פתרון, אבל היא מציפה הבנה עמוקה על מה קורה לי בתוך הידיעה שאני לא רוצה להיות בקשר הזה אבל לא מצליחה להתנתק, ומורידה את מפלס הכעס העצמי, שלרוב גואה בשלבים הללו.
חשוב להבין במה משרת אותי הקשר הזה? מה הוא נותן לי? מה הדבר שאני מפחד שיקרה כשהקשר יגמר? אצל מעיין, הקשר עם גדי סיפק לה מצע רחב של ביטחון, כמו גם את הידיעה שהוא שם ושאכפת לו ממנה, שהוא אוהב אותה כפי שהיא, למרות הכל. לרוב מתפתחת תלות רגשית במה שהקשר נותן לנו, וישנה תחושה שאם לא אהיה בקשר עם האדם הזה, לא אזכה עוד לאהבה, הכרה או ביטחון לעולם. מעיין נשלחה להבין מה בחיים שלה יכול לספק ולו חלקית את המקומות הללו, ובראש ובראשונה, איך היא יכולה לספק אותם לעצמה, בלי תלות באף אדם חיצוני.
נסי לחשוב עם עצמך מדוע את מפחדת שהקשר ייגמר?(צילום: Shutterstock)
סבלנות והכלה
ככל שהמפגשים התקדמו וחברי הקבוצה החלו לפתח קשרים רומנטיים, לצאת מהתקיעות שלהם ולהעמיק את התהליך, מעיין נלחצה שאצלה כלום לא קורה. השלב הזה הוא ריסקי מאוד למכורי הקשר, כי זהו רגע של ייאוש שבקלות מחזיר אותנו לזרועותיו של האדם שאנו לא רוצים יותר. בכלל, רגעי חולשה פנימיים הם הטריגרים הכי גדולים לחזרה לקשר. מעיין למדה לנשום במקום הזה, להכיל את עצמה ובעיקר לא להשוות לאחרים.
קביעת דד ליין
על מנת לקבוע דד ליין ולעמוד בו, חשוב שתהיה סביבה תומכת. למעיין זה התאפשר באמצעות הקבוצה, אבל מספיק שיהיה אדם אחד קרוב שיהיה מסור אלינו ברגעי השיא וישמור עבורנו את האמונה שאנחנו יכולים להתנתק. מעיין הכתירה את השבוע של המפגש העשירי כשבוע ההתנתקות. היא כתבה לגדי מכתב, הזמינה טיסה לסוף שבוע לחו״ל, והכינה את כל הקבוצה לכך שהיא תזדקק להם.
הכנת המיינד לתאריך מסוים היא חשובה, הן ברמה המודעת והן ברמה הלא מודעת. יש סטינג פנימי שמתכוונן לשם. אם נגמלתם פעם ממשהו על ידי קביעת תאריך, אתם בטח מכירים את זה. יש המון התכוננות לרגע הזה, וחשוב להיות עדינים וערניים, כי אם לא עומדים בדד ליין, צפוי מפח נפש גדול.
למפגש האחרון מעיין הגיעה אחרת. היה ניכר שיש לה הקלה. לראשונה בשנתיים האחרונות היא יצאה לדייט, שאומנם לא היה "זה", אבל עצם התזוזה בכיוון סימלה עבורה המון. היא חייכה כשאמרה שהיא מרגישה כמו נגמלת, והיא יודעת שכל דבר קטן יכול להפיל אותה בחזרה להתמכרות, אבל היא יודעת שיש לה תמיכה, ומאמינה שמגיע לה קשר אחר.
הכותבת מאמנת אישית וזוגית בנקודתים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
