משלחת אולימפית גדולה מדי ממתינה למנהיגות מקצועית
האופוריה הישראלית מהזכייה בשתי מדליות באולימפיאדה בריו בענף הג'ודו לא מחפה על העובדה שהוועד האולימפי שלח ספורטאים רבים בלי סיכוי להצטיינות, שהשחיינים מאכזבים ושיש צורך בהקשחת הקריטריונים ובניהול צעיר ומתקדם
על פניו, אולימפיאדת ריו מסתמנת כהצלחה עבור המשלחת הישראלית. ישראל לא צברה מעולם יותר משתי מדליות באולימפיאדה אחת, וכאן המדליות הן חזות הכל. אחרי יומיים ראשונים התחושה הייתה של אבל לאומי. שלושה ימים אחר כך האופוריה בשיאה ואנחנו מעצמת ספורט עם שתי מדליות.
פרמטרים אחרים של מקצועיות כמעט שאינם נמדדים כאן. 47 ספורטאים מונה המשלחת הישראלית, המספר הגדול ביותר שנשלח מישראל למשחקים אולימפיים. התוצאות מתחלקות עד עכשיו לשניים: ספורטאים שהצליחו בגדול, כמו המדליסטים ירדן ג'רבי ואורי ששון, ואחרים שסיימו בעיקר בשליש התחתון של המתחרים. להוציא ג'ודו, אין כמעט, נכון לעכשיו, ספורטאים שסיימו בשליש הראשון, מקומות 10-4. המקומות האלה הם הפרמטר לעומק של המשלחת, שהיא בבואה של הספורט הישראלי האולימפי. מלבד ג'רבי וששון, עד היום רק ארבעה ספורטאים סיימו בשמינייה הראשונה: שגיא מוקי ולינדה בולדר בג'ודו, חנה קנייזבה־מיננקו בקפיצה המשולשת ומעיין דוידוביץ' בשייט.
שלושה ספורטאים סיימו בשמינייה השנייה (מקומות 9־16), שניים בין 17־24, שתיים 25־32, וחמישה מעבר למקום ה־33 כולל שתי רצות מרתון שאחת סיימה במקום ה־90 והשנייה לא סיימה כלל. במשחקי הכדור הודח דודי סלע בסיבוב השני ומישה זילברמן הודח מעשית אחרי ההפסד הראשון.
ישנן שתי גישות בהרכבת משלחת אולימפית: אחת - התבססות על משלחת גדולה ורב־גונית, כולל ספורטאים שמראש חסרי סיכוי לסיים בשליש הראשון, ושנייה של משלחת מצומצמת ויוקרתית שכרטיס הכניסה אליה קשה בהרבה אבל נמצאים בה רק הטובים באמת. תחושה של סיירת. 47 ספורטאים הם משלחת גדולה מדי. לא כל ספורטאי יכול להגיע לאולימפיאדה, מספר המקומות מוגבל, והכרטיס ניתן על פי עמידה ביעדים והשגת תוצאה שנקבעת מראש ומכונה קריטריון. לאורך השנים הקפידה ישראל להקשות יותר על הספורטאים שלה, ולהציב קריטריון מחמיר יותר מהבינלאומי. יש לכך חסרון אמנם: ספורטאים מתוסכלים מכך שמבחינה בינלאומית הם השיגו את האפשרות להתחרות, אבל אז בא קריטריון ישראלי נוקשה יותר שהשאיר אותם בבית. הפער בין שני הקריטריונים קטן עם השנים.
למשל, כדי להגיע לריו יכול היה שחיין ישראלי לקבוע את התוצאה אפילו בתחרות אזוטרית בווינגייט. רוכבי האופניים הגיעו לריו עם קריטריון שאיפשר להם לסיים 100 בעולם. עם כל הסימפטיה לסיפור האישי של הרוכבת שני בלוך, אם לשלושה שהגשימה חלום, המשפט שלה עם סיום המרוץ במקום ה־48 בריו, "אני מאושרת שהצלחתי לסיים", רחוק מלהיות המוטו שלפיו אמורה לפעול משלחת הישגית. מזמן עברנו את התקופה של העיקר ההשתתפות ולסיים בכבוד.
ניהול בלתי מתפשר בג'ודו
למרות שמנתה מספר גדול יחסית של שבעה ספורטאים, נבחרת הג'ודו היא דוגמה דווקא לקבוצה איכותית שבה כל אחד מהספורטאים, להוציא אולי שירה ראשוני, יכול ביום טוב לזכות במדליה. ההצלחה של הג'ודו רחוקה מלהיות מקרית, והיא שילוב של מסורת שנבנית לאורך עשרות שנים, לצד בסיס רחב של מועדונים, מאמנים וספורטאים, עם מתודה ודרך, ומעל לכל ניהול נכון ובלתי מתפשר לאורך ארבע שנים של יו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי.
התמונה של אורי ששון, מחובק עם אורן סמדג'ה ומשה פונטי, מגלמת את כל אלה יחד. שלושה דורות שהצעיר בהם ספורטאי שזה עתה זכה במדליה, מאמנו שהביא את המדליה הראשונה (עם יעל ארד) ב־1992, ויו"ר שבאותה אולימפיאדה ב־1992 היה המאמן של סמדג'ה, ועשור קודם לכן ייצג בעצמו את ישראל באולימפיאדה בלוס אנג'לס. המדליה של סמדג'ה אגב, הושגה בדרך המרשימה ביותר לטעמי מבין כל התשע. הכוורת הזו, שמורכבת ממאמנים שכולם היו ספורטאים בכירים שמרביתם היו כבר באולימפיאדות כספורטאים, ומנהלים שגם הם באים מאותו רקע, מרכיבה יחד מצבור ידע וניסיון עצום, שמי שנהנה ממנו הם הספורטאים של היום.
פונטי קיבל לידיו איגוד מפורק. ההנהלה הקודמת בראשות אדי קואז התנהלה בצורה לא תקינה. השופט איתן אורנשטיין, היום נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, מינה מפרק זמני לאיגוד ב־2010, כשקבע כי "לא ניתן להמשיך ולהפעיל את האיגוד באמצעות ההנהלה הקיימת, הנהנית מתמיכת מיעוט מוגבל מחמת שאין ליתן בה ובראשיה אמון. זאת בצד ניהול כושל, תוך ניגוד ענייינים מובהק והעדפת אינטרסים אישיים, החורג מאמות מידה מקובלות, לא כל שכן של גוף הנהנה מתמיכות ציבוריות...". הליך ההבראה לקח שנתיים, וב־2012 החלו ההכנות לריו. יחסי הציבור של פונטי שואפים לאפס משום שאיננו משקיע בהם כמעט, אבל יש לו תכונה אחת, נדירה: הוא יודע לזהות ולבחור עם מי לצאת למלחמה.
אחת הבחירות הקשות של פונטי היתה בבחירת הספורטאית שתייצג אותנו במשקל 63 ק"ג - ירדן ג'רבי או אליס שלזינגר. שלזינגר אמנם באה עם ניסיון של שתי אולימפיאדות, בייג'ינג ולונדון, אבל עם מאזן עלוב של ניצחון אחד וארבעה הפסדים. פונטי הזמין את שלזינגר לשיחה והציע לה לעלות להתחרות בקטגוריית משקל כבדה יותר, עד 70 ק"ג. זו היתה הצעה לגיטימית. לא רק זכותו כיו"ר, אלא אף חובתו. שלזינגר שקלה מעל 63 ק"ג ולפני כל תחרות נאלצה להוריד משמעותית במשקלה בדיאטה, שהחלישה אותה. הוא האמין שכך יוכל להרווויח שתי ספורטאיות טובות. באותה דרך, אגב, הציע לאורי ששון לעלות למשקל כבד ממשקל 100 ק"ג, המשקל של אריק זאבי. ששון לקח את זה קשה, אבל קיבל את העצה שנתמכה על ידי מאמנו סמדג'ה. ביום שישי הוא רץ לומר לשניהם תודה אחרי שזכה במדליה.
שלזינגר החליטה לצאת למלחמה. היא האשימה את פונטי כמי שמנסה להראות לה את הדרך החוצה. היא סירבה להתאמן אצל מאמן הנבחרת שני הרשקו בטענה שהוא המאמן האישי של ג'רבי, ודרשה שבן זוגה פאבל מוסין ימשיך לאמן אותה. פונטי סירב. הוא החליט שהספורטאים יתאמנו תחת מאמן נבחרת אחד ללא מאמנים אישיים, וחריגה אחת היתה יכולה לפרק את כל המסגרת. חמושה בצוות של יועצים, שכללה עו"ד, דובר ותמיכה כלכלית, יצאה שלזינגר למסע שמצידה תואר כמלחמה על הקריירה הספורטיבית שלה, אבל נהפך לזובור תקשורתי מול פונטי.
שלזינגר ביקשה אישור לעבור לייצג מדינה אחרת, ופונטי שגה כשלא אפשר לה מיד. היא יצאה למאבק משפטי מול האיגוד, ובורר שמונה הורה לשחרר אותה והשאיר לאיגוד הגו'דו פתח להתחשבנות עתידית מולה. לא היה צורך בכך בדיעבד. שלזינגר החליפה את הדגל הכחול־לבן בדגל בריטניה, אותה ייצגה בריו, ובשבוע שעבר נחלה מפלה אולימפית נוספת והודחה בשלבים המוקדמים, לפני שחזתה ביריבתה הישראלית זוכה במדליה. לקח לשלזינגר כמה ימים להתגבר על ההחמצה ולפרסם בפייסבוק הודעת ברכה לג'רבי.
ישראל חוותה בעבר התמודדויות בין שני ספורטאים על כרטיס יחיד לאולימפיאדה. עמית ענבר וגל פרידמן, שני גולשים מהצמרת העולמית, היו הדוגמה הבולטת. איש מהם לא חשב, כשהפסיד, לעבור לייצג מדינה אחרת. שלזינגר, אולי בעצת הסובבים אותה, עשתה את הבחירה השגויה, וסביר להניח שגם אם תתנצל ותבקש לחזור לייצג את ישראל, הדרך תהיה חסומה, ובצדק: גם כי מן הראוי שמקרה כזה לא יהווה תקדים, וגם משום שהמרקם המיוחד של ספורטאים מגובשים עלול להיסדק אם תחזור.
השחייה דורכת במקום
במאי האחרון זכה יעקב טומרקין במדליית כסף באליפות אירופה בשחייה בלונדון ב־200 מטר גב. תקשורת הספורט הפרובינציאלית כהרגלה יצאה מהכלים. את הבדיקה הבסיסית, אם השחיינים
הבולטים ביבשת הגיעו לתחרות, התקשורת שכחה לעשות. היה לפחות מתבקש שהשחיין ומאמניו יורידו ציפיות ויזכרו שלתחרויות האירופיות הגדולות, בשנה אולימפית, הרבה מהטובים לא מגיעים ומעדיפים להתרכז באולימפיאדה.
וכך, בריו, הקדימו את טומרקין שני גרמנים ושני רוסים שכלל לא היו בלונדון. טומרקין התרסק יחד עם חבריו. שום שיא ישראלי, שום גמר. הוא היחיד שעלה לחצי הגמר וסיים רק במקום ה־15, אחרי שבאולימפיאדה הקודמת, צעיר יותר ובשל פחות, הפציע למקום שביעי בגמר.
השחייה הישראלית דורכת במקום כבר יותר מ־16 שנה. ב־1999 היו לנו מדליסטים באליפות אירופה, איתן אורבך ומיקי חליקה. ב־2000 גם פיינליסט אולימפי, אורבך. מאז לא הצליח הענף להתקדם ועומד סביב אותו סדר גודל של הישגים.
יש לכך אחראי אחד במקרה הזה - מאמן הנבחרת ליאוניד קאופמן. קרוב ל־20 שנה הוא מאמן - פרק זמן חסר תקדים. נכון, היה לו חלק בהישגים ב־2000, אבל אז עמד לצדו מאמן נוסף, ליאוניד שייחט, שבנה את תוכניות האימון ונדחק הצידה בידי מי שביקשו להשאיר את הבמה כולה לקאופמן. שייחט, שעבד בינתיים ארבע שנים בשוויץ לצדו של איגור טורצקי, מגדולי מאמני השחייה בעולם, ראוי לחזור היום לנבחרת. אולי עם מאמן צעיר לצדו, דימה ריבינסקי. קאופמן עשה את שלו.
לפנייה לכתב/ת 
