כך צריך לעשות זאת: סימוני המזון החדשים בארה"ב
לראשונה מזה 23 שנה עושה מנהל המזון והתרופות האמריקני שינויים בחוקים שחלים על היצרנים לסימון תוויות המזון. המשמעות: דגש רב יותר על כמויות סוכר ונתרן והתאמה של גודל המנה המומלצת למציאות. כמו בעבר, ישראל צפויה לאמץ הסימונים החדשים
שינויים משמעותיים בתוויות המזון בארה"ב שבקרוב נראה גם אצלנו: לפני כשלושה שבועות נכנסו לתוקפם עדכוני חקיקה נרחבים שערך ה-FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקני), שכוללים שינויים רבים בטבלת סימון הערך התזונתי ומשפיעים על אריזות כל מוצרי המזון בארה"ב.
מדובר במהלך דרמטי במיוחד שכל העוסקים בתחומי המזון והתזונה עוקבים אחריו, שכן החקיקה לא עודכנה מזה 23 שנה. השינויים שהמנהל ביצע משקפים את הידע המדעי שנצבר בשנים שחלפו, בעיקר בנוגע לקשר שבין תזונה לבין מחלות כרוניות, מפריכים תפישות שהיו מקובלות בעבר ומתאימים את המידע שמועבר לצרכנים באמצעות אריזת המזון למצב הבריאות המאפיין את ארה"ב בעידן הנוכחי.
קראו עוד באותו נושא:
קנייה בריאה: איך לפענח סימון תזונתי על האריזה?
FDA קבע: שומן הטראנס מסוכן - להסירו מכל מוצרי המזוןFDA: תפו"א מהונדס בטוח למאכל כמו הטבעי
השינוי המשמעותי ביותר: גודל המנה הנצרכת
הפרמטר שעבר את השינוי המשמעותי ביותר הוא גודל המנה. בינינו לבין ארה"ב יש שני הבדלים עיקריים, גם בצורת ביטוי הערכים התזונתיים, וגם באופן קביעת גודל המנה. אצלנו, להבדיל מארה"ב, טבלת הסימון התזונתי מבוססת על ערכים ל-100 גרם מוצר (או 100 מ"ל), וסימון תזונתי למנה הוא רשות בלבד. בארה"ב, לעומת זאת, הטבלה התזונתית מבוטאת כערכים למנה בלבד. בנוסף, קביעת גודל המנה לגבי מוצרים רבים מתבצעת בארה"ב על ידי הרשויות.
ה-FDA דורש מעתה לקבוע גודל מנה שמשקף את הכמות האמיתית שאנשים צורכים, ולא גודל מנה מומלץ (כזה שאנשי מקצוע מתחום הבריאות היו רוצים שאנשים יצרכו), כפי שהיה נהוג עד כה. כך למשל, גודל המנה של גלידה גדל בארה"ב בפועל מכ-120 מ"ל לכ-160 מ"ל ב-23 השנים שעברו.
שינוי נוסף שמבצע ה- FDA מתייחס לעובדה שתכולת האריזה משפיעה על הכמות שצורכים: אם משקה קל נמכר בפחית של 330 מ"ל וגם בבקבוק של 500 מ"ל, אז המנה תהיה כל הפחית או כל הבקבוק, משום שאנשים צורכים את כל התכולה בפעם אחת. יצרן המשקאות לא יוכל לטעון שמנת משקה היא כוס (קטנה) של 200 מ"ל, למשל, ולסמן את כמות הקלוריות שמכילה מנה של 200 מ"ל, כאשר בפועל אנשים שותים את כל ה- 330 מ"ל או 500 מ"ל, וצורכים הרבה יותר קלוריות ממה שנדמה להם.
ומה בישראל?
בישראל קיימות המלצות של משרד הבריאות לגודל מנה לגבי קטגוריות מובילות של מוצרים, אך הן אינן מחייבות. אם נחזור לדוגמא של הגלידה, מנת מומלצת של גלידה לפי משרד הבריאות שלנו היא כף גדושה (25 גרם, שהם כ-50 מ"ל) - זו מנה קטנה יותר מפי 3 ממנת הייחוס בארה"ב. נכון, יכול להיות שגודלה של מנת גלידה בישראל אינו גדול כמו בארה"ב, אך קשה להאמין שמנה קטנה כל כך מייצגת נאמנה את המציאות הישראלית.
למרות קיום המלצות משרד הבריאות לגבי גודל מנה, לרוב קביעת גודל המנה נעשית על ידי היצרנים, ויש להם חופש פעולה גדול (עובדה שסופגת ביקורת רבה לאחרונה, למשל על גודל מנות דגני הבוקר שמוצהר על האריזות בארץ). עדכון גודל המנה כך שישקף את המציאות הוא השינוי שראוי ביותר לאמץ בישראל, וגם הקל ביותר ליישום. אין צורך להמתין לשינויי חקיקה, וגם לא לעדכון הנחיות מטעם משרד הבריאות. לא נדרש דבר מלבד שיתוף פעולה של היצרנים. הבעיה היא ששינוי כזה דורש הכרה של יצרני המזון במציאות, והיא לא תמיד מיטיבה עם ההצהרות שהיו רוצים לראות על מוצריהם.
כמה סוכר מוסיפים למוצרים?
מעתה יש בארה"ב חובת הצהרה על סוכרים מוספים, גם ככמות בגרמים וגם כאחוז מהקצובה היומית המומלצת. מקובל היום להניח כי כשיותר מ-10% מתצרוכת הקלוריות היומית מגיעים מסוכרים פשוטים, קשה לצרוך מספיק רכיבי תזונה חיוניים כמו סיבים, ויטמינים ומינרלים (האמריקאי הממוצע צורך 13% מהקלוריות היומיות שלו מסוכרים מוספים).
סוכרים מוספים ייחשבו כל סוכר שהוסף בתהליך הייצור, כולל דבש, סילאן וסירופים למיניהם, אך לא כולל מיצים מרוכזים של פירות וירקות, כל עוד רוכזו מ-100% מיץ טבעי ושוחזרו לאותה רמת סוכר שהייתה במיץ המקורי. לשינוי זה יש משמעות רחבה אף יותר: קטגוריות מזון רבות עושות שימוש ברכזים צלולים של פרי לצרכי המתקה - חומרי גלם לתעשיית המזון שמכילים את כל הסוכרים הטבעיים של הפרי בצורה מרוכזת. יצרנים רבים נהגו עד כה להצהיר על מזונות כאלה "ללא סוכר מוסף", ועכשיו לא יוכלו לעשות זאת יותר.
בישראל, אגב, עבר כבר בשנת 2010 "חוק הסוכר", ובעקבותיו ניתנה בידי שר הבריאות הסמכות לקבוע תקנות לגבי חובת סימון סוכרים. אלא שלמרות כוונתו הברורה של המחוקק, לא תוקנו תקנות כאמור, ואפשר לומר שהצעת החוק התמסמסה לחלוטין, ממש כמו סוכר במים.
שינויים נוספים: ויטמינים, קלוריות וכמויות
סימון חובה של ויטמין D ואשלגן: תוצאות סקר הצריכה הלאומי האמריקאי מלמדות על מחסור בשניהם, כאשר מחסור בויטמין D מקושר לבעיות בצפיפות עצם, ואשלגן מוכח כתורם להפחתת לחץ דם. מנגד, ויטמינים A ו-C, אשר היה חובה להצהיר את הכמות שלהם עד כה, יהפכו להיות סימון רשות. המחסור בהם, שהיה נפוץ בשנות ה-90, הפך לנדיר בארה"ב של ימינו.
לא מצהירים יותר על כמות הקלוריות משומן: זו הכרה בכך שלא כמות הקלוריות משומן היא מה שמשנה, אלא סוגי השומן שצורכים.
שינוי בקצובות היומיות המומלצות: הכמות המומלצת לצריכה יומית של סיבים תזונתיים, נתרן וויטמינים שונים מתעדכנת. כמות הסיבים היומית המומלצת עולה מ- 25 ל- 28 גרם, בעוד שכמות הנתרן מופחתת מ- 2,400 מ"ג ביום ל- 2,300 מ"ג. לגבי הנתרן, נראה כי זו הפחתה זעומה בלבד, במיוחד כאשר ארגונים כמו ה- American Heart Association ממליצים להגביל את צריכת הנתרן ל- 1,500 מ"ג ביום בלבד, אך בהתחשב בכך שממוצע צריכת הנתרן בארה"ב גבוה בהרבה מ- 2,400 מ"ג וגם מ-2,300 מ"ג, אפשר לראות בהפחתה זו משום קריאת כיוון.
הבלטה של כמות הקלוריות במוצר: למרות שמבחינת הצרכנים זה השינוי הבולט ביותר מבחינה ויזואלית, זהו שינוי קוסמטי בלבד.
למה זה מעניין אותנו?
השינויים האלה מחייבים את כל יצרני המזון הישראלים שמייצאים לארה"ב, ויהיה עליהם ליישמם בתוך שנתיים עד שלוש. מעבר לכך, בהיבט הרחב יותר, ה-FDA (ביחד עם הרשויות האירופאיות המקבילות) מהווה מקור עיקרי שמשרד הבריאות הישראלי נסמך עליו כשהוא שוקל שינויי חקיקה ורגולציה בתחום המזון.
טבלאות הקצובה היומית המומלצת האמריקאיות, למשל, מאומצות בישראל כמעט ככתבן וכלשונן. סביר להניח שמשרד הבריאות יתייחס לשינויים האלה בעתיד, באופן זה או אחר, תוך כדי התייחסות להבדלים במצב הבריאות האופייני לישראל, שבוודאי שונה מזה שבארה"ב.
בשנים 2015-2014 נערך סקר מב"ת (מצב בריאות ותזונה לאומי), אשר תוצאותיו טרם פורסמו. קרוב לוודאי שמשרד הבריאות יידרש להשלכות שינוי החקיקה האמריקאי לאחר שיהיו בידיו תוצאות סקר מב"ת העדכני.
הכותבת היא מהנדסת מזון (ProSolv (B.Sc טכנולוגיות
צפו: על מה באמת צריך להסתכל כשבודקים את תוויות הסימון התזונתי?
לפנייה לכתב/ת 
