גארבג' בישראל: אשפה ממוחזרת ואהובה
17 שנה אחרי הביקור של גארבג' בישראל, שירלי מנסון ולהקתה חזרו לאמפי שוני בלי שאיבדו דבר - בטח לא בכל הנוגע לאנרגיות על הבמה והתקשורת עם הקהל, כל מה שסיה העכשווית חסרה בהופעה שלה. מלבד האכזבה מהעדרותם של כמה להיטים, היה זה ערב נוסטלגי שעבד היטב
חייבים להודות שההודעה על הגעתה של גארבג׳ לישראל הרימה לא מעט גבות. בעיקר מצד אלו שהניחו שהם התפרקו מזמן ונעלמו, אלו שאהבו והספיקו לשכוח, וכמובן דור מתבגרי שנות האלפיים. כלומר, אלו שלא ידעו על קיומה של אחת הלהקות הפופולריות שהיו פה בשנות התשעים.
עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה של ynet:
סיה בישראל: יצאנו עם פה פעור, בקטע רע
סנטנה בישראל: ערב שכולו מוזיקה, גרוב וזיעה
מתי כספי בהופעה: לא הפתיע וטוב שכך
כן, ישראל היא מעצמת ניינטיז, כבר מיצינו את העניין הזה מזמן, אבל דין בון ג׳ובי לא כדין שירלי מנסון. גארבג׳, מעולה ונכונה ככל שהייתה בזמנה, לא המשיכה להיות הילדה החצופה והמיוחדת של עולם הרוק כבר ב"Beautiful Garbage" - האלבום המשונה ההוא מ-2001 שבישר את סוף העניין ההמוני בה. השילוב שלה בין גיטרות לבין מה שנהגו להגדיר אז כ"נגיעות אלקטרוניות" הפך לסטנדרט עם השנים שעברו. אותן נגיעות הפכו לתכלית קיומה של מוזיקת הפופ העכשווית.
בזמן שעבר מאז הספיק ההרכב להתפרק לתקופה ולהתאחד. הנערות המגניבות והמתוסבכות שלבשו חצאיות סקוטיות ב-1997 ורצו להיות שירלי, התבגרו, התפכחו, או עברו לביונסה. ועדיין, הן ולא מעט קהל חובבי נוסטלגיה, או פשוט מעריצים אדוקים, הגיעו אמש (ג׳) לאמפי בשוני, לחזות בליל ירח מלא ותחת שמי ליל קיץ במי שעזרה להגדיר את הצליל של חלקן השני של שנות התשעים. ובניגוד להופעות אחרות מהשבוע האחרון, קשה להגיד שהם התאכזבו. תביעה ייצוגית לא תירקם כאן, תחושת רמייה לא ממש ליוותה אף אחד בנסיעה הביתה. מקסימום איזה מטח קללות על פקקי הענק בדרך.
"זה אחד הערבים הכי מטורפים בקריירה שלנו", אמרה מנסון עם תום ביצועים כמעט מדויקים ל"Stupid Girl" ו"Dirty Little Secret". היא המשיכה בתשבוחות לקהל המקומי: "תודה למעריצים שהראו לנו ולימדו אותנו דברים שלא היינו יודעים. לפני כמה שנים כשישבתי בסקוטלנד ויתר חברי הלהקה חיו בארצות הברית, לא חשבנו שבסוף יצא לנו להגיע למדינה הנפלאה הזו שהיא ישראל". היי, לפחות מישהו חושב שיש לנו ארץ נהדרת. גם אם מדובר בסולנית ג'ינג'ית שלא ביקרה כאן מאז 1999.
לאורך הערב מנסון - היום בת 49 - רצה, בעטה, קפצה ולפרקים נשכבה על הבמה והתגלגלה ממש כפי שהייתה עושה אז, כשהיוותה מודל חיקוי למתבגרות אלטרנטיביות. יכולות פרפורמנס הן עניין חמקמק - או שיש לך או שאין. מנסון ניחנה בכמויות מהן, לצד מנות לא מבוקרות של כריזמה וחן.
זה לא הפאסון של לעמוד ערב שלם מתחת לפאה ולא לזוז (היי סיה, או מי שלא תהיי שעמדה פה במשך שעה בשבוע שעבר בפארק הירקון). זו ההבנה של הרכב שיודע שימיו הגדולים מאחוריו, אבל ההווה לא רע בכלל. אולי הוא אפילו יכול ללמד סנסציית פופ עכשווית דבר או שניים בתנועה על במה, ריצוי קהל וכיבושו לאורך ערב שלם.
אחד האמצעים שבהם מנסון עושה זאת הוא תקשורת. במרווחים שבין "Special" הקלאסי ל"Bleed Like Me" הקצת פחות, היא דיברה אל אוהדיה בגובה העיניים ולא הפסיקה להתלהב ממבנה האמפי-תיאטרון שמולה. לא התביישה לדבר על אבא שלה, על כאב, על תקשורת עם מעריצים בפייסבוק ואפילו על הניסיונות (הכושלים) למנוע את הגעתה לארץ.
"כלהקה, קיבלנו המון ביקורת על כך שבאנו להופיע כאן", סיפרה, "זה עולם כאוטי ומטורף ואנשים ממהרים לשפוט. אנחנו מאמינים בטוב, כבוד, סובלנות ופשרה. לא באלימות". נו, שנוי במחלוקת זה לא בדיוק היה, אולי היא פשוט התחרטה באמצע. אבל גם אם המסר ההומני מעורר בכם צורך להקיא, חפשו במקום זאת מוזיקאי שידבר על הפיל שבחדר בכנות כזו.
"Push It" ו"Vow" (לנצח השיר הטוב ביותר של להקה, או לפחות לפי כותב שורות אלה) האנרגטיים בישרו את כניסתה של ההופעה להילוך חמישי. "I'm Only Happy When It Rains", המנון המלנכוליה האלטרנטיבית, התחיל שקט ולאט לאט התגבר לממדי הלהיט שהיה, וגם היום הוא נשמע לא רע בכלל, אגב.
שירים טובים שורדים את מבחן הזמן. וזה חל גם על "Cherry Lips". ניכר באמת שההתרגשות שאחזה במנסון אותנטית כאשר היא החזיקה בד ענק שאספה מהשורות הראשונות, עליו הכיתוב "מעריצים של גארבג' כבר 21 שנים", וסיפרה על הצורך הבלתי נשלט שלה לבכות עכשיו.
ועדיין, לא מדובר בערב מושלם. בעיקר בשל העדרם של כמה נכסי צאן ברזל מהסטליסט. "When I Grow Up", מהלהיטים הגדולים של הלהקה ושיר קצבי ומרים שבקלות היה יכול לפתוח את ההופעה, לא נוגן בשוני אמש. גם לא "Milk" או "You Look So Fine", והעובדה שהשיר שהוקדש לקהילה הלהט"בית לא היה "Queer" (שנפקד לגמרי מרשימת השירים) כבר ממש בלתי נתפסת.
וזה חבל, כי אם נהיה כנים, אלו שלא נמנים עם מעריציה השרופים של הלהקה ולא המשיכו לעקוב אחר יצירתה בשנים האחרונות (ורוב הקהל, יש להעריך, היה כזה) הגיע כדי לשמוע את הקלאסיקות. זה לא אומר שכל ההופעה צריכה להיות מושתתת על להיטי רדיו - הצורך של מוזיקאים לא להיתפס כאמני נוסטלגיה מובן לחלוטין. אבל באמת שהיה אפשר לקצץ בכמות השירים החדשים ולהוסיף גם נון-סינגלים מהאלבומים המוקדמים. בואו נקווה שמי שיגיע הערב (ד') להופעה השנייה, יזכה לשמוע אותם.
אם נתעלם מעניין הסט ליסט ונניח את הציניות בצד, גארבג' הגיעו לישראל 17 שנים אחרי הפעם האחרונה שביקרו כאן, ובאו לעבוד. לא במובן הטכני של המילה, כמו באופן שבו מבצע מכיר את גבולותיו ואת המקום שלו באקלים התרבותי הנוכחי. הם היו מקצועיים, ענווים, אסירי תודה, ולא הזדקקו לגימיקים.
בקיץ שידע מבול אורחים מחו"ל, חלקם מהמדרגה הראשונה והשנייה בפופ של 2016, נחמד לראות הרכב שיודע את מידותיו. הרכב שלא שוכח שעם כל הכבוד לשואו, באנו לכאן בשביל המוזיקה והאינטימיות שנוצרת בין אמן לקהל שלו בהופעות טובות באמת. אתם יודעים, כל מה שלא ראינו בפארק בשבוע שעבר.
