תפסו טרמפ על ההצלחה / מליניאק
שתי מדליות ארד בג'ודו, ופתאום כולם רוצים לתת כסף לענף. אבל אל תתרשמו מההצהרות של הפוליטיקאים - במיוחד אחרי הצלחות
כולם חוגגים על ההישגים של הג'ודו - ובצדק. פתאום יש כסף לספורט. כולם מתים לתת כסף לענף. לתפוס טרמפ על מי שכבר הצליחו. לפטור את המענקים שלהם ממס הכנסה. אל תתרשמו מהצהרות של פוליטיקאים, במיוחד לא אחרי ניצחונות. בתוכנית החומש של ישראל מופיעים 5 מיליארד שקלים בגליל, בתקציב לשנתיים הקרובות לא הוקצבה לזה אפילו אגורה. מהראיונות עם שר האוצר אפשר להבין שהרעש שמקימה מירי רגב קומם נגדה את השרים, ואלה חדשות רעות לספורט. מועצת ההימורים הייתה ללא יו"ר זמן רב, עד שהתמנה מועמד של כחלון.
מדוברת צה"ל לשעבר אפשר לצפות שתציע פטור ממס לנכי צה"ל לפני פטור למענקי מדליות. אבל אם הפטור חשוב לה, היא יכולה לגלם את תשלום המס מתקציב משרדה שגדל בכחצי מיליארד שקלים. אם הספורט באמת חשוב למירי רגב, אני מציע שתפעל יחד עם שר האוצר לביטול הפטור ממס לספורטאים זרים. מדובר בעיוות שמקפח ספורטאים ישראלים, והחלטה על ביטולו כבר אושרה בממשלה הקודמת ונעצרה רק בגלל פיזור הכנסת.
ביטול הפטור ממס לספורטאים זרים יחסוך עשרות מיליוני שקלים ויקדם באמת את הספורטאים הישראלים.
על מדליות ואלופים מן המוכן
חשבנו שתפסנו את הפרינציפ ויש עוד מדליות בדרך, ופתאום המקום החמישי בקפיצה משולשת בתחרות הכי יוקרתית בעולם הוא אכזבה. מדליה אינה חזות הכל. היא צריכה לשקף פעילות בהיקף וברמה מסוימת, כי יש יותר מדרך אחת להשיג מדליה. בחריין ופורטו־ריקו, מדינות קטנות מישראל, חוגגות זהב אולימפי ראשון. מוניקה פויג, רק 34 בעולם, הפכה לגיבורה לאומית בפורטו־ריקו כשזכתה במדליית הזהב בטניס. המדורגת אחרונה בטורניר נהנתה מההדחה של סרינה וויליאמס והצליחה לנצח בדרך לזהב את קביטובה (14), פעמיים אלופת ווימבלדון. פורטו־ריקו בהיסטריה.
רות ג'בט השיגה זהב אולימפי לבחריין כשניצחה בריצת 3,000 מ' מכשולים. ג'בט היא קנייתית שמייצגת את בחריין. במקום להשקיע במתקנים ולאמן מאות רצים, קונים אלופים מן המוכן.
"מתאזרחים" זו לא המצאה ישראלית, אבל אנחנו טובים באזרוח. מאחר שקבוצות כדורסל וכדורגל בכל העולם הפכו ללגיונות זרים, הוועד האולימפי הבינלאומי חייב למצוא את הדרך לבלום את התופעה לפחות ברמת הנבחרות. אחרי שמונדיאל 2022 נמכר לקטאר, נראה שהסוסים כבר ברחו מהאורווה. הדחת ראשי פיפ"א נותנת פתח לתקווה שלא רק הכסף ידבר.
פסטיבל היורו הוכיח שמסחור המועדונים רק הגביר את התשוקה לביטוי לאומי בנבחרות, ולפחות את המגרש הזה צריך לנקות משחקני רכש.
על ניגודי אינטרסים והצלחות
מעטים זוכרים איזו דרך עבר ענף הג'ודו בשנים האחרונות. עד 2010 ניהל את האיגוד אדי קואז, שהביא אותו לשפל מקצועי וכלכלי. במשך 14 שנה עשה קואז באיגוד כבתוך שלו, עד שהודח בעקבות פסקי דין ודוח מיוחד של רו”ח, בו נמתחה עליו ביקורת חריפה. קואז תושאל במחלק ההונאה במשטרה, החשב הכללי ורשם העמותות התריעו על אי־סדרים בניהול התקציבי של איגוד הג'ודו, ואחת מנסיעות הנבחרת לטורניר בסבב גביע העולם בוטלה כי לא היה כסף. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע ש"ניגוד העניינים בו מצוי אדי קואז הינו חמור וממשי, תוך העדפת האגודות המסונפות לרשת המועדונים שלו, ג'ודוקאן, על פני האינטרסים של האיגוד וקידום אינטרסים אישיים שלו בניגוד לדין".
מי זוכר שלפני שש שנים מינה השופט איתן אורנשטיין מפרק זמני לאיגוד הג'ודו, ומשם החל עידן משה פונטי. פונטי הימר בדרך לריו על ירדן ג'רבי, במאבק המתוקשר עם אליס שלזינגר. תארו לעצמכם איזו מהומה הייתה פורצת אילו שלזינגר הייתה מדליסטית במדי בריטניה וג'רבי מחוץ לפודיום. ישראל היא מדינה קטנה, הצפיפות מייצרת ניגודי אינטרסים,
ובתוך העיסה הדביקה הג'ודו הצליח לייצר שרשרת הצלחות. פונטי, שאימן את אורן סמדג'ה בברצלונה, הוא יו"ר איגוד הג'ודו. סמדג'ה הוא המאמן של אורי ששון, ומאחר ששרת הספורט גם אחראית על טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, סביר שאיש ג'ודו יהיה בין המדליקים.
כבודם של המנצחים במקומם, אבל אולי הגיע הזמן לעשות כבוד לאבות המייסדים. מה דעתכם על מוריס סמדג'ה, אביו של אורן, שהיה המאמן של משה פונטי בבאר־שבע.
על גנטיקה ותרבות ספורט
אוסיין בולט הוא תופעה יוצאת דופן, אבל ההצטיינות של אצנים מהאיים הקריביים החלה לפניו ותימשך כנראה גם אחריו. הגנטיקה נותנת להם יתרון בריצות הקצרות, אבל שושלת אצנים, מלנוקס מילר ודון קווארי, דרך מרילין אוטי ושלי אן פרייזר פרייס, ועד לאספה פאוול ובולט, מצביעה על הרבה יותר מצירוף גנטי. תרבות ספורט.
סרט מדליק - "ג'מייקה מתחת לאפס" (cool runnings) - מספק הצצה לתרבות הספורט בג'מייקה. אצן שניסה כוחו במבחני המיון לנבחרת הרצים האולימפית של ג'מייקה לקראת אולימפיאדת סיאול 88' וכשל, מחליט להשתתף במשחקים האולימפיים ויהי מה. מפגש עם אמריקאי, לשעבר אלוף אולימפי במרוץ מזחלות, שהורשע בהונאה והושעה, מוליד רעיון הזוי לחלוטין - להקים נבחרת במזחלות שלג ולהשתתף באולימפיאדת החורף.
בג'מייקה אין כידוע שלג, אבל רוח ספורט וספרינטרים יש בכמויות. את האצנים לנבחרת המזחלות גייסו במרוץ עגלות סופרמרקט. כשלא הצליחו לגייס ספונסרים, אספו תרומות ברחוב ואחד הספורטאים מכר את המכונית לממן את מחנה האימונים. בקנדה קנו מזחלת משומשת, אבל נבחרות שונות ניסו למנוע את ההשתתפות שלהם, בעיקר כי הרגישו שהג'מייקנים עושים צחוק מהתחרות. הוועד האולימפי ניסה להוריד את תוצאת המינימום להשתתפות ולהשתמש בהשעיה של המאמן כדי לפסול אותם, ללא הצלחה. נבחרת המזחלות של ג'מייקה הפכה לבדיחה של המשחקים האולימפיים, והשאלה הייתה האם יצליחו בכלל לסיים את המרוץ.
הסיכויים למדליה אולימפית שאפו לאפס, והמטרה שהם הציבו לעצמם הייתה לחצות את קו הגמר. בשביל נבחרת שמעולם לא התחרתה גם זה היה משהו, אבל דווקא השיפור ממרוץ למרוץ היה בסוף בעוכריהם. המזחלת הישנה לא עמדה בלחץ, התפרקה והתהפכה. ארבעת הג'מייקנים נחלצו בקושי מההריסות, הרימו את המזחלת על הכתפיים, נשאו אותה אל מעבר לקו הסיום לתשואות אלפי הצופים והנבחרות המתחרות.
סרט מגניב, סיפור אמיתי, מסר ברור: גנטיקה יכולה להיות יתרון או חיסרון. מדליה יכולה להיות לפעמים עניין של מזל. תרבות ספורט זה משהו שמחזיק לאורך זמן, ועל הדרך מצמיח גם אלופים. לא צריך להפוך את הכישלון להצלחה, אבל אסור לשכוח שרק שלושה בכל מקצוע חוזרים עם מדליה.
ההבדל בין מקום שלישי לרביעי הוא לפעמים חלקיק שנייה או סנטימטר. כמה מכם מוכנים להתאמן ארבע שנים בשביל הסנטימטר הזה?
לפנייה לכתב/ת 
