תפיסת עומק / טור
סיפור קטן ושולי מענף אולימפי מינורי מלמד על אחת הבעיות הכואבות של הספורט הישראלי ומשאיר אותנו עם הרבה חומר למחשבה לקראת טוקיו 2020
השייט הבריטי ג'יילס סקוט אפילו לא נזקק לשיוט המדליות המכריע כדי להבטיח לעצמו מדליית זהב אולימפית בדגם ה-FINN. בהופעה משכנעת במיוחד סקוט ניצח בהפרש אסטרונומי של 36 נקודות על פני המקום השני.
בתוך פסטיבל של תחרויות ספורט מסעירות, ההישג של סקוט המגיע מענף שולי ולא טלוויזיוני לא היה אמור לזכות אפילו לאזכור קטן מצידי, אלא שדווקא בו יש בו בכדי ללמד על אחת מהבעיות הכואבות של הספורט האולימפי הישראלי.
קצת קשה להאמין נוכח ההופעה הרצחנית שלו בריו, אבל עבור סקוט הייתה זו ההופעה הראשונה במשחקים האולימפיים. וזה לא שמדובר בספורטאי צעיר, ביוני האחרון מלאו לו 29.
סקוט נותר במשך שנים בצלו של השייט האולימפי הגדול בהיסטוריה, בן איינסלי. הכישרון הגדול של סקוט בלט עוד לפני אולימפיאדת לונדון, כבר ב-2011 הוא הוכתר לאלוף העולם, בתחרות ממנה איינסלי הורחק בגלל עבירת משמעת. אלא שבמבחנים הבריטיים הפנימיים על הכרטיס הבודד לאולימפיאדה, סקוט נכנע לאיינסלי האגדי ונותר מחוץ לסגל הבריטי ללונדון 2012.
איינסלי סיים במקום הראשון באולימפיאדת לונדון ופרש בסיומה של קריירה מדהימה שכללה ארבע מדליות זהב אולימפיות ברציפות. אל החלל שהותיר אחריו איינסלי, סקוט נכנס מיד ועד לזכייתו המרשימה בזהב בריו הוא זכה בשלוש אליפויות עולם והשתלט לגמרי על הענף.
בספורט הישראלי ספק גדול אם דבר כזה היה קורה. אחת הבעיות הגדולות של הספורט האולימפי הישראלי הנובעת בעיקר מחוסר תקציב, אך לא רק, היא היעדר ההשקעה בעומק.
קחו לדוגמא את ענף גלישת הרוח, במשך שני מחזורים אולימפיים ישנם רק שני מועמדים רציניים מבין הגברים להגיע לאולימפיאדה: שחר צוברי ונמרוד משיח. זה לא שלא צצו כישרונות צעירים בדרך, השייט הוא ככל הנראה הענף שמספק לישראל הכי הרבה מדליות בינלאומיות בגילאים הצעירים. אלא שבמציאות של תקציבים מצומצמים הספורט הישראלי מעדיף להשקיע ברצינות רק במי שכבר נמצא בחוד החנית של הענף ולא במי שעשוי להגיע אליו בקרוב.
המצב הבעייתי הזה פוגע בספורטאים הצעירים לא רק ברמה המקצועית-פרקטית, אלא גם ברמה המנטאלית. מאיפה ספורטאי צעיר שגם כך צריך להתמודד מול ספורטאי מנוסה ומוכח ישאב מוטיבציה, אם יווכח שכל המשאבים מופנים כלפי יריבו הוותיק יותר?
בנשים המצב לא שונה. מעיין דוידוביץ' שהייתה בצלה של לי קורזיץ בקמפיין לונדון 2012, מצאה את עצמה מתאמנת לפני ארבע שנים ללא מאמן וזה למרות שעדיין נמנתה על הצמרת העולמית. הבחירה של המדינה בקורזיץ אמנם הייתה מוצדקת והוגנת נוכח התוצאות המצוינות שהשיגה לקראת אולימפיאדת לונדון, אבל ההזנחה של דוידוביץ' הייתה מוגזמת. למזלנו דוידוביץ' הניחנת בנחישות יוצאת דופן, בלעה את הצפרדע, המשיכה לעבוד קשה ומצאה את עצה מרחק נגיעה ממדליה אולימפית בריו. ספורטאי אחר כבר היה פורש במקומה.
לקראת טוקיו 2020 צפויים בענף השייט להתמודד עם לא מעט צרות טובות. מצד אחד דוידוביץ' לבטח תרצה לנסות פעם נוספת להיאבק על מדליה אולימפית, לי קורזיץ עוד לא הצהירה אם היא מתכוונת לחזור אבל לבטח טרם פרשה, ובתווך ישנו דור מצוין של גולשות צעירות בראשותה של נוי דריהן, אלופת העולם ואלופת אירופה לנוער. גם בגברים לצד צוברי ומשיח, אנחנו עשויים לחזות בהשתלבותו בבוגרים של יואב עומר, אלוף עולם לנוער. אם בגלל השקעה ספציפית
בספורטאים הוותיקים עם ההישגים המוכחים, נאבד את הספורטאים הצעירים המוכשרים הללו זה יהיה פספוס עצום לספורט הישראלי.
השקעה נקודתית בספורטאי עילית והזנחה של ספורטאי המעגל השני יוצרת ואקום בתקופה של חילופי דורות. בדגם ה-470 זה בלט במיוחד. אחרי שנים שבהן נהנינו מצוותי מפרשיות הנמנים על הצמרת העולמית, הפרישות של ורד בוסקילה וגידי קליגר לאחר אולימפיאדת לונדון הותירו אותנו בידיים ריקות.
מכיוון שאיגוד השייט לא הריץ ברצינות אף צוות במקביל לצוותים המובילים, בארבע השנים מאז אולימפיאדת לונדון ועד לריו התעסק בעיקר בניסויים ובחילופי זוגות תכופים ב-470 ובסופו של דבר העמיד לאולימפיאדה צוותים שאינם מסוגלים להתמודד בצמרת.
בעיית העבודה בעומק איננה בלעדית כמובן לענף השייט, היא פשוט בולטת יותר בענפים ההישגיים הבולטים שלנו השייט, הג'ודו וההתעמלות האמנותית בהם אנו מסוגלים לייצר יותר מספורטאי צמרת אחד.
בענף הג'ודו למשל התגאו בימים האחרונים בשיטת הנבחרות (ואגב לא מדובר בהמצאה חדשה, גם לפני אולימפיאדת לונדון היו נבחרות) שאכן הניבה הישגים מצוינים ומספר שיא של נציגים ישראלים באולימפיאדה.
נבחרת אכן יכולה לייצר עומק מבורך, אבל התנאי לכך הוא מתן הזדמנויות שוות בתחרות הפנימית בין הספורטאים. פרשת אליס שלזינגר מלמדת שגם בג'ודו עדיין לא למדו כיצד לטפל נכון בסיטואציה שבה ישנו יותר מספורטאי צמרת אחד, את שיעורי הבית בנושא הם יהיו חייבים לעשות לקראת טוקיו 2020.
הספורט הישראלי מעניק תקציבים מוגדלים לענפים מועדפים, אלו שמחזיקים בסיכוי הגבוה ביותר להגיע להישגים משמעותיים. אם יידעו בענפים הללו לנצל את האקסטרות לטיפוח של מעגל הספורטאים השני לצד השקעה מוצדקת וטבעית בספורטאי העילית – כולם ירוויחו.
לפנייה לכתב/ת 
