"שמונה ימים הייתי רק אבא"
הם רכבו על אופניים, נהגו בג'יפים, ישנו באוהל, שחו באגמים וצפו בכוכבים. אבל בעיקר, הם היו אבא ובת, בלי מחשבים ובלי טלפונים, במסע שטח לנוער והורים. משה גלנץ, וורקוהוליק ואבא, הבטיח שהוא יעשה את זה וחזר לספר
אחרי ארבעה ימים של מסע בין הרים ירוקים וטבע פראי, בהם הרגשתי כאילו ניתקו אותי מהאינפוזיה נכנעתי. המחשב הנייד ששכב נטוש בקצה התיק, הרגיש שוב את מגע ידי וכשלחצתי על כפתור ההדלקה והחזרתי אותו לחיים כמעט הרגשתי אותו צוהל משמחה. מערכת ההפעלה נשמעה כמו מנגינת בוקר שאומרת: "מודה אני לפניך שהחזרת נשמתי בחמלה", אבל משהו בתוכי לפתע כבה. שתי דקות אחרי, אני מרים את הראש מהמסך ולפתע מרגיש את היד העדינה שלה מחבקת אותי. "אבא יש לנו עוד 4 ימים יחד - רק אני ואתה, לא אמרנו בלי עבודה?".
כבר כמה ימים שאנחנו בעיצומו של מסע מאגמה 13 - מסע שטח לנוער והורים, שמתרחש בארמניה. קבוצה של אבות ואימהות שיצאו עם ילדיהם למסע שכל כולו חווית התבגרות, גם של ההורים....
בשבילי, זה קודם כל מסע אחר. מסע של אבא שביום יום לא מוצא זמן לארוחת בוקר ובת שחגגה רק לפני חודש בת מצווה ותאמינו לי שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה: גאדג'טים, ספרי קריאה, טיסה לפריז גם באה בחשבון.
אבל המסע הזה הוא לא עוד מסע בת מצווש, זה מסע שהתאור המדויק ביותר שלו הוא שכל הזמן חושבים בו על הפרטים הקטנים והם אלו שעושים אותו לכל כך גדול.
בינתיים הספקנו לא מעט. כבר ביום הראשון רכבנו על אופניים באחד הכפרים הקטנים של ארמניה, שבו נראה כאילו הזמן עמד מלכת. הילדים פה לא שמעו על זארה ו-h&m והם יוצאים החוצה, מניפים את ידיהם לשלום ובורחים בכל פעם שמצלמה מכוונת אליהם, עגלון מוביל סוס ועגלה עמוסה קש לקראת החורף הקפוא וכמה זקנים שכאילו נלקחו מתוך הנשיונל ג'יאוגרפיק, הם התפאורה של הכפר.
אנחנו יוצאים לרכיבה על האופניים תחת טפטופים קלים וממשיכים תחת גשם של ממש, אבל לא רק שאף אחד לא התלונן - כולנו - הורים וילדים - היינו מוכנים להמשיך ולרכב כך עוד ועוד. מזל ששמעון פלד המדריך שיודע הכול, הודיע שעכשיו עוזבים את הכידון ועוצרים, כי הגשם כבר הפך למבול. ""זה בסך הכול גשם" ניסינו לשכנע. לא עבד.
למחרת יצאנו לטרק רגלי בין הרים געשיים ונוף עוצר נשימה ובערב הגענו לביקור קצר בעיר הבירה ירוואן שנחשבת לעיר הכי מערבית בארמניה, כולל חנויות יוקרה ורכבי פאר שנעו בכבישים - ניגוד גמור לחוויית הטבע והשטח שלנו.
בירוואן גם קיבלנו את הג'יפים שלנו שיהפכו להיות ביתנו בימי המסע. אנוכי, ענהאל, שמוליק ויניר קיבלנו את ג'יפ מספר 3 בשיירה. מסתבר שמקום שלישי ומדליית ארד זה לגמרי באופנה - בפרט כשמדובר בישראל.
בינתיים אני מוותר לשמוליק שנוטל את ההובלה על ההגה (אני עוד אנהג) ומשאיר את מכשיר הקשר ליניר וענהאל שמשתעשעים עם חברינו מהג'יפים האחרים - קבוצה שהפכה ליחידה אחת בתוך זמן קצר כל כך..
אני מתרווח על הכיסא עם המצלמה ביד ולא מפסיק לנצור את הנופים ההרריים של דרך המשי: כבישים צרים מתפתלים כמו נחש בין וואדיות עמוקים והרים גבוהים שבפסגותיהם מבצבץ שלג עד, הכפרים הטובלים בירוק, משאיות ישנות מלאות חציר חולפות על פנינו והעיניים שלי לא שבעות לרגע. כמויות המים שזורמות פה בלתי נתפסות. שימו סיכה על נקודה בארמניה ופגעתם בנחל, נהר או נביעה של מים. בהתחייבות.
משהו אחר אני זוכר ועוד איך. לפני שנתיים אמרתי לעצמי שאת ימי רביעי אני מקדיש למשפחה, אבל אפילו פעם אחת לא עמדתי בזה. וורקוהוליק שככמותי. אבל למה לדרוך על יבלות? עכשיו אנחנו כבר אחרי ארבעה ימים ואת הלילה אנחנו מעבירים במלון קטן בעיירה גוריס הממוקמת בתוך וואדי קסום. מהחלון מתגנבת רוח קרירה ונוף שמחמם את הלב.
רק הבוקר טיפסנו (עם הג'יפים, כן?) על הר געש "ארמראן" שהוא מהיפים בארמניה ומתנשא לגובה של 2800 מטרים וביקרנו בתוך הלוע שלו שבחורף מושלג ועכשיו מלא במים צלולים. רק לחשוב מה היה פה לפני מיליוני שנים כשההר התפרץ. ושם, על גג העולם, כשנוף פנורמי של 360 מעלות מקיף אותנו. אני נושם עמוק, שתי ידי מחבקות את הבכורה ולא מאמין כמה היא גדלה. אני מרגיש בגן עדן.
לילה קודם עברנו את אחת החוויות המעצימות במסע כשישנו באוהלים למרגלות הר הגעש. רגע לפני שהגענו המקום היה סתם עוד שדה עם גבעולים ירוקים ואיך שהתמקמנו, היה לבית. 15 שעות אחרי הוא יחזור להיות עוד חלקת שדה לא מעובדת.
הרוח הצפונית הקרה לא פינקה אותנו, אבל זה לא עזר לה: הילדים שהפכו לחברים כאילו שהם מכירים כבר מהגן, לא הפסיקו לצחוק תוך כדי ריצה בין האוהלים, שקד - הקיבוצניקית שבינינו, עמדה מהצד והתמוגגה. רובי, שהביא עימו למסע שניים מילדיו ים ונטלי, עמד בידיים שלובות ליד האוהל שהקים איתם כשעל פניו מרוח חיוך מתוק. ואני? פשוט נחת.
את הערב התחלנו בארוחת ערב חמה שהכין לנו צוות המנהלה שליווה אותנו בכל ימי המסע ודאג לנו לפינוקים הקטנים שהפכו אותו למופלא: אוכל טוב והפתעות לכל אורך הדרך. בהמשך ישבנו סביב המדורה ושרנו יחד כמו היינו שוב בתנועת נוער.
ואיזה שמיים היו לנו שם. הירח ששקע עם תחילת הלילה פינה את מקומו לשביל החלב לשלוט בשמיים - ולי לא נותר אלא לשתף את הקבוצה באהבתי הגדולה לאסטרונומיה וסיפורי השמיים. אז תודה מאגמה 13 שהקשבתם לי והייתם סקרנים ומתעניינים והתענגתם יחד איתי על אלפי כוכבים מנצנצים ששומרים בתוכם סודות שלא כדאי לפספס.
חצות. אנחנו מתכנסים אל תוך האוהלים, ענהאל מתכרבלת בשק השינה ואני בונה איזו כרית מאולתרת .שינה על מיטה כמו בבית, לא צפויה לנו הלילה אבל למי אכפת? את הלילה הזה נעבור כמו גדולים.
חשבתי שבאוהל נדבר על חוויות היום כמו השחייה באגם סוואן שהוא האגם הגדול ביותר בארמניה, או המפגש בכפר הארמני הקטן "מדינה" עם חצ'יק, הילד שלא ידע מילה באנגלית אבל הצליח לתקשר איתה ועם נטלי ועמית חברינו למסע כאילו הם מכירים שנים.
חשבתי שהיא תרצה לדבר איתי על פעילות האסטרונומיה המרתקת שהעברתי ואיך כמעט נגענו בכוכבים, על הקניות בשוק מקומי על אם הדרך, שם טעמנו את המשמשים הכי טעימים בעולם, על החשש שלה מהמפגש בשדה התעופה עם חבריה למסע ואיך הכול התפוגג בתוך רגעים. אבל היא נרדמה בתוך שניות, ואני?
אני מסתכל עליה ועל השינה המתוקה והרגועה שלה ומקנא. מקנא בה על שהיא יכולה לישון כמעט בכל מצב, מקנא בה על שכבר בגיל כל כך צעיר היא עוברת חוויה כל כך מיוחדת. אני בוחן את נשימותיה הקצובות והרגועות ורגע לפני שאני נרדם , אני מרים את עיני אל פניה ומצליח לראות בהם את מה שרציתי: חיוך של מנצחת.
הכותב התארח במסע מאגמה 13 בארמניה.
מסע מאגמה 13 יוצא שוב בסוכות. להרשמה
