חושך ואור / מסע בפאבלות של ריו
הפאבלות הידועות לשמצה משקיפות על העיר, מרוחקות מספר קילומטרים ועולם שלם מהתחרויות האולימפיות. מסע מרתק באזור עם חוקים משלו, שתושביו שקועים בעוני אבל מרוצים מהחיים
שכונות העוני הידועות לשמצה בברזיל קיבלו את שמן מחיילים שהשוו את הצריפים לצמח קוצני ("פאבלה" בפורטוגזית). רובן מורכבות מפחונים, מלאות בתושבים שלא השת- לבו חברתית או כלכלית בעיר הגדולה.
30-כ אחוז מתושבי ריו מתגוררים בפאבלות, כשכל אחת מתנהלת כמו עירייה משל עצמה, כמעט ארבעה מיליון אנשים בתנאי עוני נוראיים. השכר הממוצע במקום הוא 900 ריאל, משהו כמו 1,200 שקל בלבד. מבט חטוף מגלה דירות מוזנחות וקטנות, אמהות צעירות שמשחקות מחבואים עם הילדים.
ברוני סמים לרוב שולטים בהן, ובעיקר בולט שם העוני הקשה שממחיש את הבדלי המעמדות בברזיל. הפאבלה בה ביקרתי מתחילה כמה מטרים מעל חוף לבלון הנחשק – ואיתה מראות לא ממש קלים. רק כשמטפסים למעלה מרגישים את הפער.
כדי להיכנס לפאבלה, גם אם היא יותר ידידותית ומשתקמת כמו למשל זו שבווידיג'אל, צריך להצטייד במדריך מקומי, סוג של מאכער שמכיר את הקודים המקומיים. הוא יודע בדיוק למי לזרוק את השטר הנכון, והחבר'ה מכירים את חוקי המשחק בצורה הטובה ביותר. אפילו הילדים ששיחקתי איתם כדורגל מכירים – התענוג עלה לי 10 ריאל.
וזה עוד כלום. כדי לצלם, להסתובב בחופ - שיות ולקבל רשמים, אתה צריך לשלם, ולא תמיד בכסף. בירות לחבר'ה שמשחקים קלפים בקיוסק, קולה לילדים ברחוב. וגם התשלום לא עוזר כשמגיעים למקום שבו בני נוער מחזיקים בקלצ'ניקוב. רק אם אתה נופל על מדריך שמ - כיר אותם מקרוב, אתה יכול להמשיך במסע.
אפילו הגשם לא מרחם
החיבור לעמודי החשמל בפאבלה הוא פירא - טי, כך שניתן לראות מאות כבלים על עמוד אחד, חוטים חשופים שלצידם מסתובבים ילדים. ביוב ומים מסודרים? תשכחו מזה.
התחבורה במקום בעייתית, בעיקר בגלל שמדובר בעלייה תלולה באזור הררי למדי. וגם כאן יש קודים: אם אתה לא מכיר אותם בכבישים שבהן מגיעות לעיתים שתי משאיות בנתיב אחד שבקושי יכול להכיל אחת מהן, אתה בבעיה גדולה.
שני כלי רכב מרכזיים שולטים כאן: האופ - נועים, שלנהגים שלהם יש מספר של מונית על הגב, וואן פולקסווגן שכבר לא מיוצר בברזיל, רכב לבן שמזכיר את שנות השישים ועובר באומץ את הטיפוס התלול. בשעות הערב הוא הופך למין חנות ירקות ניידת.
אפילו מזג האוויר לא מרחם על הפאבלות. במקרה של גשם שוטף שלא מפסיק, התושבים מתבקשים לפנות מיידית את הדירות המאולתרות שלהם, מחשש שחלחול המים יוביל לקריסה. זה קורה אחת למספר חודשים.
זהב מהפאבלה
ומה בנוגע לאולימפיאדה? אנשי הפאבלות עסוקים במשחקי רחוב, למרות שהטלוויזיות פתוחות והם מתעדכנים פה ושם. "אותנו לא מעניין במיוחד מה שקורה שם", אומרת בחורה מקומית בשם אנדראה. "הדבר הטוב היחיד הוא שמגיעים לפה תיירים מכל העולם, מכניסים לנו עוד כסף. לנו חשוב איך אנחנו שורדים, ולא מה קורה באולימפיאדה שהיא מעמסה על ברזיל, שבלאו הכי לא מצויה במצב כלכלי טוב." המרחק בין הפאבלה לארנה של כדורעף החופים הוא בקושי חמישה קילומטרים. בזמן שילדים לבושי חולצות צהובות צופים בצמד הנשים הברזילאי, אנדראה מוסיפה: "ברור שאחנו רוצים שברזיל תנצח, אבל לשליש מריו יותר חשוב שיהיה מה לאכול."
ובכל זאת, היה רגע ספורטיבי שסיפק אושר עילאי לאנשי הפאבלות. מישהי מתוכם, רפאלה סילבה, זכתה במדליית הזהב בג'ודו. אחת שגדלה בפאבלה, חוותה בדיוק את מה שהם עברו. "זו הייתה חגיגה גדולה," מספר אלבש, כשהוא מתרוצץ אחרי אחותו עם רובה טוטו (זוכרים את זה מהילדות?). "רפאלה היא אחת משלנו, מישהי שגדלה בביוב, בזבל והגיעה לפסגה של העולם." לצד החלקים הקודרים, חשוב לציין שבפאבלות הבינו את עניין התיירות. בחלקם הוקמו חדרי אירוח, מסעדות, סיורים. נראה כי יש ניסיון לשיקום, בעיקר תודעתי. אבל כרגע הן עדיין מספקות מסע מצמרר ועצוב - לפחות במבט מבחוץ. "אנחנו מעדיפים להתגורר פה," מספר אוסקר, אחרי שעישן חצי קופסה בתוך חצי שעה, "אנחנו שלמעלה – זו ברזיל האמיתית. למטה זו הצביעות."
מקומי אחר בשם אורלנדו סיכם בזמן משחק קלפים: "אנחנו מרוצים מהחיים שלנו, אנחנו חיים יותר טוב מכל אחד מהעשירים בברזיל. אלו חיי קהילה של פעם, בלי מחשבים, בלי ביוב, בלי מים, אבל אנחנו חיים את האמת. האולימפיאדה? ביום ראשון היא כבר נגמרת, אנחנו עוד פה." נקודת הסיום היא שוב במבט מלמעלה. מקום אלוהי בסיום העלייה, משקיף על האיים, ההרים, רצועת החוף והגלים. מראה מטעה במקום הכי מוזנח בברזיל.
לפנייה לכתב/ת 
