מדליה של תקווה / על הזכייה של ברזיל בריו
ברזיל מקווה שהזכייה בטורניר האולימפי תחזיר את הנבחרת לטופ העולמי. רק שהדרך עוד ארוכה, ואפילו העלייה למונדיאל 2018 לא מובטחת. נדב יעקבי על ערב בלתי נשכח במראקנה ושחקן אחד שהרגיש הקלה
אולם מי שמנסה להמעיט ואף לזלזל בניצחון של ניימאר וחבריו על גרמניה בגמר במרקאנה, והזכייה הראשונה אי פעם של ברזיל במדליית הזהב האולימפית, פשוט לא מבין את המשמעות האמיתית של מה שקרה אתמול. צריך להבין, מבחינתו של הברזילאי הפשוט, כל מה שעניין אותו במשחקים האולימפיים היה נבחרת הכדורגל. עם כל הכבוד לג'ודו, לאיגרוף, ואפילו לכדורעף החופים, אף אחד מהענפים הללו לא באמת מדבר לליבו.
כן, בקרב 200 מיליון הברזילאים יש כאלו שהענפים המשניים מרתקים אותם, אבל הם מעטים. עובדה: מושבים רבים באיצטדיון האתלטיקה וגם במתקני הספורט האחרים היו חצי ריקים במהלך המשחקים. גם בשל מחירי הכרטיסים הגבוהים, אבל גם בשל חוסר עניין אמיתי. עבור הברזילאי הפשוט יש רק ענף ספורט אחד שבאמת חשוב, באמת נוגע בנימי נפשו: הכדורגל.
והכדורגל הברזילאי נמצא בשנים האחרונות בשפל חסר תקדים. הנבחרת הלאומית מקרטעת, נמצאת בסכנה גדולה שלא תעפיל בפעם הראשונה בהיסטוריה למונדיאל. בעוד פחות משבועיים מצפים לה שני משחקים קשים ביותר במוקדמות המונדיאל, בחוץ מול אקוואדור ובבית נגד קולומביה. אלו משחקים שלברזיל אסור להפסיד, ואפשר רק לדמיין באיזה מצב מנטאלי היו נמצאים שחקני הנבחרת אם היו מגיעים למשחקים הללו אחרי הפסד בגמר האולימפי אצלם בבית.
צ'יטה, המאמן הלאומי החדש, שמונה בעקבות הכישלון של ה"סלסאו" בקופה אמריקה בארה"ב, יפרסם מחר את הסגל הראשון שלו, לקראת צמד המשחקים. ואין ספק שהוא יזמן כמה מכוכבי הנבחרת האולימפית, אלו שהחזירו לברזיל את כבודה העצמי.
להחזיר את הכבוד
רוז'ריו מיקאלה, המאמן האלמוני שחתום על הזכייה הראשונה אי פעם של ברזיל בזהב האולימפי, התואר היחיד שהיה חסר לכדורגל הברזילאי, אמר אחרי הניצחון הדרמטי בפנדלים: "ידענו את כובד האחריות שהייתה מוטלת על הכתפיים של הנבחרת האולימפית. הכדורגל הוא הספורט מספר אחת בברזיל ועכשיו, אחרי הניצחון הזה, אנחנו יכולים להביט לעבר העתיד בטוחים יותר וגאים יותר".
וזה בעצם כל העניין. הגאווה של ברזיל נפגעה אנושות בשנים האחרונות. לא רק של הכדורגל הברזילאי – של ברזיל כאומה, כעם. המדינה שזכתה חמש פעמים בגביע העולם, יותר מכל מדינה אחרת. המדינה שהמציאה את הכדורגל היפה, הז'וגו בוניטו, הפכה לשק חבטות. הפכה ללוזרית. השיא היה כמובן התבוסה 7:1 לגרמניה בחצי גמר המונדיאל שהיא עצמה אירחה לפני שנתיים. התבוסה שהפכה לסמל לכל מה שרע, רקוב, מושחת ומפגר בכדורגל הברזילאי ובברזיל כמדינה.
זה היה רגע שפל היסטורי, כזה שלא יישכח ולא יימחק לעולם. וכשאומרים לברזילאי "7:1" הוא יודע בדיוק על מה מדובר. צמד המילים הללו כבר נכנס ללקסיקון הברזילאי כמושג שמשמעותו "זה יכול להיות עוד יותר גרוע".
אז נכון, גרמניה שאותה ניצחה אתמול ברזיל בקושי רב, ורק בפנדלים, היא לא ה"נציונל מנשאפט". זו לא הנבחרת הלאומית של גרמניה. כנראה שאותה ברזיל העכשווית לא הייתה מנצחת. ולמרות זאת, עצם העובדה שהניצחון אתמול היה מול נבחרת גרמנית, הייתה סמלית. זו לא הייתה נקמה על ה-7:1, כי אין דרך לעשות זאת. אבל זה היה ניצחון שמבחינת הברזילאים סגר מעגל. זה היה ניצחון שהפיח בהם תקווה. כמובן שבמרכז החגיגה עמד ניימאר, הסמל הגדול של הכדורגל הברזילאי, שאסור לשכוח, הוא רק בן 24.
ניימאר ספג ים של ביקורות, עוד לפני שהטורניר התחיל. באו אליו בטענות על כך שהוא מרבה לבלות. ואחרי שתי תוצאות 0:0 מול דרום אפריקה ועיראק טענו שהוא לא נותן את כל מה שיש לו עבור החולצה הצהובה. אוהדים ביציע לעגו לו וצעקו "מרתה, מרתה". הכוכבת הגדולה של נבחרת הנשים זכתה אז ליותר אהבה ממנו. המאמן מיקאלה ביקש מהאוהדים להפסיק, שאם לא כך ניימאר עוד עשוי לשקול לפרוש מהנבחרת.
בסופו של דבר. הכל התהפך לטובה. ניימאר כבש ברבע הגמר, בחצי הגמר ובגמר כבש שער מדהים בבעיטה חופשית בלתי ניתנת לעצירה, ואז הבקיע את הפנדל המנצח וההיסטורי. ניימאר, הכוכב הגדול מברצלונה, לא ידע את נפשו מרוב התרגשות – והקלה. הוא נשכב על הדשא, ממרר בבכי, לא לגמרי קולט ומבין את משמעות הרגע.
המשחק החשוב ביותר במראקנה מאז 1950
פרשני כדורגל מובילים בברזיל טוענים כי זה היה המשחק הכי חשוב של ברזיל במרקאנה מאז גמר מונדיאל 1950, לפני 66 שנה. ואז זה הסתיים עם הפסד לאורוגוואי שזכתה בגביע העולם. לקח לניימאר הרבה זמן להירגע. הוא פשוט לא יכול היה לעצור את הדמעות. בסופו של דבר הוא אמר: "אני לא יכול להסביר מה אני מרגיש כרגע. הגשמתי את החלום שלי, ולהגשים את החלום במדינה שלי, ממלא אותי גאווה. זה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי בחיים. זה הכל. ועכשיו כל המבקרים למיניהם יכולים לקחת את הדברים שלהם בחזרה".
הזכייה במדליית הזהב האולימפית עוד עשוייה להיזכר כציון דרך משמעותי בחזרה של הכדורגל הברזילאי ושל נבחרת ברזיל לצמרת העולמית. כי כרגע הם לא שם.אבל כדי לדעת זאת צריך כמובן להתאזר בסבלנות. ראשית מצפים לנבחרת שני המשחקים הקרובים מול אקוואדור וקולומביה.
כרגע ברזיל מדורגת רק במקום השישי בטבלת הבית של דרום אמריקה לאחר שישה מחזורים מתוך 18 – ואם תסיים בו היא לא תהיה במונדיאל ברוסיה.
נכון, הדרך עוד ארוכה
, יש עוד 12 משחקים ו-36 נקודות בקופה. וגם אם ברזיל תסיים במקום החמישי, היא תוכל להעפיל דרך הפליי אוף. כמו שאורוגוואי למשל עשתה בפעם הקודמת.
כשדונגה היה עדיין המאמן ברזיל פתחה את המוקדמות עם הפסד 2:0 לצ'ילה, ומאז ניצחה רק את ונצואלה ופרו, שתי הנבחרות החלשות ביבשת. בשני משחקיה האחרונים ברזיל לא ניצחה, כשסיימה פעמיים בתיקו 2:2, בבית עם אורוגוואי ובחוץ מול פרגוואי. נגד אורוגוואי הסלסאו הובילה 0:2, אבל ההגנה החלשה שלה לא הצליחה למנוע מאדינסון קבאני ולואיס סוארס להשוות. נגד פרגוואי התסריט היה הפוך: פרגוואי הובילה 0:2 עד לדקה ה-79, לפני שדני אלבס כבש שער שיוויון דרמטי בדקה ה-90 והציל את הנבחרת מהפסד מביך.
המשחק מול אקוואדור בעוד שבוע וחצי יהיה בגבהים של קיטו, מקום שבו קשה מאוד לנבחרות האורחות להוציא נקודות. אבל ברזיל תגיע למשחק הזה עם מאמן חדש ועם אמונה חדשה.
צריך לומר את האמת, הנבחרת שזכתה במדליית הזהב האולימפית היא לא נבחרת גדולה. שני החלוצים הצעירים, גבריאל ז'סוס, שנרכש ע"י מנצ'סטר סיטי ב-35 מיליון יורו, וגבריאל ברבוסה, הלא הוא "גביגול", הם עדיין בוסר. ייקח עוד זמן עד שהם יבשילו ויהיו מוכנים לשחק ברמות הגבוהות ביותר. גם יתר השחקנים בנבחרת האולימיפית, למעט ניימאר והקשר הוותיק רנאטו אוגוסטו, נראים לא ממש מוכנים. אולם להם יש את מה שלשחקנים ברזילאים אחרים אין – זכייה בתואר ומנטאליות חדשה - של ווינרים.
לפנייה לכתב/ת 
