הגננות ממוצא אתיופי: "אנחנו התרופה לגזענות ההורים"

רחל אינגדאו(צילום: דנה קופל)

מלי חיכתה ליום הראשון ללימודים במשך תקופה ארוכה. אחרי שנים של חלומות ולימודים, היא הפכה לגננת וקיבלה את הגן שרצתה. כמה דקות אחרי שהגיעה לשם, טפחה המציאות על פניה. אימא הביאה את הבן הקטן שלה לגן ונעמדה איתו מולה. "שלום, ברוכים הבאים לגן", היא קיבלה את פניהם בחיוך. האימא הביטה מעל לראשה, כמחפשת דבר מה: "איפה הגננת?" "אני הגננת, נעים מאוד". "את לא הסייעת?". "לא גברתי, אני הגננת". האם נתנה בה מבט מזלזל, לקחה את בנה ופשוט חזרה הביתה.

"הייתי לרגע בהלם", מודה מלי. "ניסיתי לחשוב אם אמרתי או עשיתי משהו לא בסדר. רק אחרי כמה שניות הבנתי כמה אני תמימה. היא פשוט ראתה את צבע העור שלי, והחליטה שהיא לא מוכנה שגננת עם עור כהה תחנך את הבן שלה".

למרבה הצער, הסיפור של מלי אינו ייחודי. רחלי אינגדאו, גננת ותיקה מבני ברק, חוותה בעצמה כל כך הרבה מקרים כאלה עד שהחליטה לעשות מחקר במסגרת התואר השני שלה במכללת לוינסקי. התוצאות העגומות, הגם שהן כמעט צפויות בחברה הישראלית הגזענית והמקוטבת, הצליחו לזעזע אותה.

כך למשל, היא בדקה מול הורים שלא הכירו גננות ממוצא אתיופי אם היו נמנעים מלשלוח את ילדיהם לגן כזה לו הייתה להם בחירה. "כמעט כולם ענו שהם היו מעבירים את הילד לגן אחר", היא אומרת. "וזה בלי לדעת מה הרקע המקצועי של הגננת, בלי להתייחס לשום מדד. פשוט, רק משום שצבע העור שלה שונה".

זה מגיע מהבית

"הייתי מגיעה לגנים וההורים מסתכלים עליי ותמהים: 'את הגננת?' כן, אני הגננת. לא אשכח את ההוא שהגיע לגן שבו החלפתי גננת שעזבה, הסתכל עליי מלמעלה ואמר לי: 'את הגננת?' וכשעניתי שכן, הוא הסתכל על הסייעת שלי ושאל אותה: 'היא מעלייך?'. לא, אני לא מעליה, אנחנו חלק מאותו צוות. ביחד. הוא אפילו לא הגיב. ומילא הורים, אפילו בהשתלמויות אני נתקלת בהרמות גבה ובגננות שמסתכלות עליי ושואלות אם אני גננת ולא סייעת. אני תמיד עונה באדיבות אבל זה מרגיז. למה אני אף פעם לא שואלת אותן אם הן גננות? למה הן צריכות לשאול אותי?"

לפחות הילדים פחות גזענים?

"זה מגיע מהבית. באחד המקרים הייתי בחצר, וכמה ילדים עברו והתחילו להקניט את ילדי הגן שלי: 'יש לכם גננת כושית, יש לכם גננת כושית'. הילדים ניגשו אליי והתבכיינו, אז הסברתי להם שצבע העור שלי הוא כמו שוקולד, וזה הכי כיף כי כל השוקולדים הכי טעימים הם בצבע חום. אני הרי לא יכולה ללכת לריב עם הילדים האלה שהקניטו, אני דמות חינוכית, אז אני עושה מה שאני יכולה עם הילדים בגן שלי".

בתחילת כל שנה זה קורה גם באופן טבעי. "לפעמים אני שוטפת להם את הידיים, ופעם אחת הילדות אמרה לי: 'רחל, הידיים שלך בצבע שחור'. אמרתי לה 'תסתכלי טוב, זה לא שחור'. אמרה: 'נכון, זה חום'. או אחד הילדים, באמצע משחק עם המקלדת של המחשב, פנה אליי ואמר: 'היי, את בצבע שחור'. אמרתי לו שיקרב את המקלדת לפנים שלי, ויראה. חשב ואמר: 'כן, המקלדת בצבע שחור, את בצבע חום'. מה שיפה זה שבסוף השנה התמונה משתנה לגמרי. כלומר, עצם העובדה שאני גננת משנה לגמרי את התפיסות שלהם ושל ההורים".

(צילום: דנה קופל)

גם מלי נתקלה במקרים רבים כאלה, וביחס מזלזל מצד הורים, ילדים וגננות אחרות. "אני יודעת שזה לא בכוונה", היא אומרת. "זה פשוט מה שהם מכירים, וילדים שלא נתקלים בצבע עור שונה – מתייחסים לזה כך. הבעיה העיקרית היא שאין מספיק גננות ממוצא אתיופי, כמו שאין מספיק מורים מהעדה, ובדיוק כמו שאין מספיק קצינים בצה"ל, מנהלים בכירים ועוד. עד שיהיו כאלה, הגזענות לא תפחת. העבודה שלנו כגננות היא כמו גלולה נגד גזענות ודעות קדומות. ילדים שיש להם גננות עם צבע עור כהה יותר, לא יהיו גזענים כלפי אנשים עם צבע עור כהה. זה כל הסיפור. בינתיים, אנחנו התרופה לגזענות שלכם, ההורים".

הפער המתבקש הזה, בין היכרות לניכור, עמד בבסיס המחקר של אינגדאו במסגרת התואר השני במכללת לוינסקי, בהנחייתה של ראש החוג לתואר שני לגיל הרך במכללה, ד"ר קלודי טל. ראשית, התברר שהורים שלא הכירו גננת ממוצא אתיופי העריכו באופן גורף שגננות כאלה משכילות ואינטליגנטיות פחות מאחרות. אגב, ככל שההורים עצמם היו משכילים פחות, כך הם העריכו פחות את הגננות ממוצא אתיופי. שנית, התברר שכשניתנה להם אפשרות, רוב מוחלט מבין אותם הורים אמרו שהיו מוציאים את הילד מהגן, לו היו מגלים שהגננת צפויה להיות אתיופית.

להבדיל, הורים שכבר הכירו גננת ממוצא אתיופי, כמו רחלי, העריכו אותן הרבה יותר, וכמובן גם אמרו שלא יוציאו את הילד מהגן במקרה כזה. "אני יודעת שכל הילדים שהיו איתי בגן יגדלו להיות מבוגרים אחרים", אומרת אינגדאו. "אותם הדברים אמורים גם לגבי ההורים שלהם. ואני יודעת שאם יהיה להם קצין אתיופי בצה"ל, או מנכ"ל אתיופי בעבודה, הם יקבלו את זה נהדר. ככה זה".

השינוי יבוא מלמעלה

את החוויה המתקנת עברה גטהון דווקא בשנה האחרונה: "החלפתי מנהלת גן שיצאה לחופשת לידה, בשכונה יוקרתית. קצת חששתי מהתגובות שאקבל מההורים, אבל הופתעתי לטובה. קיבלו אותי באהבה והחששות שלי התבדו. אני חושבת שהפתרון טמון במערכת, אבל גם בנו הגננות. אנחנו צריכות לעבוד קשה כדי להתמודד עם הסטיגמות".

חנה, גננת ותיקה מאזור המרכז, חושבת שהשינוי צריך לבוא מלמעלה. "מערכת החינוך היא כלי מצוין לשינוי", היא אומרת. "אני לא מבינה למה אין מספיק אנשי חינוך אתיופים, ולמה לא מקבלים אותם. כמעט כל אנשי החינוך מהעדה שאני מכירה, עובדים בחינוך הבלתי פורמלי. בצהרונים וכאלה. בפרויקטים ייחודיים לקהילה שלנו. משרד החינוך צריך להשקיע בהכשרת גננות מהעדה, כי זאת התרופה הכי טובה".

כמו חברותיה, גם היא נתקלה בדעות קדומות ובגזענות מצד הסביבה. "במקרה אחד תהו איך זה שיש לי תואר, כי אני הרי אתיופית, ובמקרה אחר סיפרה לי חברה שאחת הילדות בגן שלה ניסתה לשפשף לה את היד כדי להוריד את הצבע החום. ובחינוך המיוחד, בשכונה חרדית, הילדים הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהשמיים. ילדה אחת אמרה לי: 'איך זה שהקדוש ברוך הוא צבע אותך בצבע חום?', אז עניתי לה שהקדוש ברוך הוא ברא כל מיני אנשים, בכל מיני צבעים".

הגזענות שנטמעה עמוק במגזר החרדי האשכנזי היא אחת הסיבות שרחלי מתעקשת להמשיך לגור בבני ברק. "ויש לזה מחיר", היא אומרת, "אבל אני מרגישה שאם אני לא אחיה שם – הם לא יידעו מה זה אתיופים. אני במערכת הסברה תמידית. כמעט בכל יום אנחנו נתקלים בתגובות כמו 'כושים', ופעם בגן המשחקים ילד אשכנזי הסתכל על הבן שלי מבועת, ממש שיקשק מפחד. 'אני מפחד מכם, אתם נראים לי קצת מוזר כי אתם שחורים ואני לא יכול להאמין שאתם יהודים', הוא אמר לי כשניסיתי להבין מה קרה לו. אז הסברתי לו שזה בסך הכול צבע עור,

ושאין שום הבדל בינו לבין הילדים שלי" .

ד"ר קלודי טל, שהנחתה את המחקר של אינגדאו, בטוחה שהדרך היחידה לשינוי היא הוספת אנשי מקצוע מהעדה למערכת. "ישנה חשיבות רבה לכך שילדים יכירו את יוצאי העדה בעמדה של סמכות חברתית ומקצועית כאנשים שמשפיעים על חינוכם", היא אומרת. "לכן חשוב לעודד את יוצאי העדה לפנות ללימודי חינוך וחשוב לא פחות שהורי הילדים – אנחנו – נשמח על הצטרפותם למערכת בתפקידים של מחנכים ומנהלים, נסמוך עליהם ונתייחס אליהם לפי פעולותיהם כמחנכים ולא לפי צבע עורם. יש להילחם בגזענות, שמאפיינת את החברה הישראלית".

דרך נוספת, שהוצעה על ידי דו"ח פלמור שנחשף ב"ידיעות אחרונות", היא למשל להכניס לגני הילדים בובות כהות. "העניין של ההזדהות חשוב מאוד", אומרת אינגדאו. "החשיפה, ההיכרות, הדגש על השוני. יש הרבה דרכים, רק צריך ליישם. אנחנו נתקלים בגילויי גזענות בכל מקום – בסופר, ברחוב, בעבודה. יש עוד הרבה עבודה, ואסור לטאטא את הגזענות מתחת לשולחן, כמו שעשו עכשיו במשטרה. הדרך להתמודד עם זה מתחילה בגני הילדים, שם אפשר להפחית את הניכור".