המירוץ למיליון: הדחה היא מותרות
עם כל האהבה לצרפתים, עברו כבר יותר מדי פרקים בלי שנפרדנו מאחד הזוגות - אלא אם כן עמידה על שטיח הפכה להדחה החדשה. החדשות הטובות: משימת המשפחה מאחורינו
בונז'ור מאדם מסייה, בוקר טוב וברוכים הבאים לעולם המקסים, הפלאי ועתיר הקלוריות שבראו עבורנו אחינו הצרפתים. עולם שכולל את הבאגט, הקרואסון, את הרנו סיטרואן פג'ו, את הקפה, את המיס ואת נקודת הסיום שאין בה הדחה. מה אני אגיד לכם, מתברר שנקודת סיום היא-היא ההדחה החדשה. אחרי ארבעה פרקים בדרום קוריאה עצם קיומה של נקודת הסיום אמור לרגש אותנו כאילו רון שחר עצמו הגיע לראות איתנו את הפרק ונשאר ער עד הסוף, עפעפיים פקוחים והכל. הדחה? תפסיקו לחוש את עצמכם פריבילגים. הדחה היא מותרות. שטיח אמור להספיק.
אני מתארת לי שלא מעט צופים שמתים על השיק הצרפתי שמחו שהחישגד שלהם החזיר אותם למירוץ, אבל מבחינתי עבר כבר יותר מדי זמן בלי הדחה לווריד. אז אפילו אם נתעלם מזה שרון שחר כבר אמר להם שבשבילם המירוץ הסתיים, וגם מזה שכבר הכנתי נאום יפה על איך הנאחס של הצרפתים התחיל בתאקל שלהם עם רז ועמית, כולל מטאפורות מורכבות על איך האליטה הישנה הביסה את הישראלים החדשים. מדובר בשלב חיוני למירוץ ואני חוששת שגם כשתגיע הדחה אמיתית אני כבר לא אזהה אותה.
קצת כמו בסרט הישן ההוא על הילדים שגדלו בכוכב שיש בו רק גשם והשמש מגיעה רק פעם במאה שנה, ואנשים כבר התחילו לפקפק בקיומה. הדחה..? מה, מישהו מהמתמודדים צריך ממש לעזוב? את המירוץ? אבל.. למה? אי אפשר להמשיך לרוץ כולנו ביחד? למה שלא נעצור רגע ונעשה קידוש?!
אישית הייתי כבר מוכנה נפשית לשחרר את הצרפתים, ונדמה לי שגם שאר הרצים הרגישו כמוני, אחרי שפינקו אותם בעצור שהתייאש רשמית מיוסיאל ויעל (איזה כיף!). אמנם חיבבתי את הוורסטיליות שאפשרה להם לזגזג בין היותם ישראלים גאים ופטריוטים ובין הערצתם למולדת הצרפתית כאם כל הבריאה, ולהיותם, בסופו של דבר, דור שני של תוניסאים ומרוקאים או צפון אפריקה אחר כלשהו. אין לי שום בעיה עם זה חלילה, אישית אני מגיעה ממשפחה מזרחית ובימים אלה ממש אני יוצאת עם קציצת גפילטע מקסימה וכשרה למטרות אכילה. אבל ההשארה שלהם במירוץ מרגישה מאולצת, או במילים אחרות, לא רוקנרול.
הצרפתים הם מתמודדים מאוד מתוחכמים מאחורי הפסאדה של הטמבלים החמודים, והם זוג חזק ומצחיק, רק שבפרקים האחרונים הם קצת גלשו למנעד היבבני, ולי אישית זה הספיק. ברור שהייתי מעדיפה שלי וטל יקטעו את הקריירה המזהירה שלהן בלצרוח על אנשים ברחוב כדי לעודד אותם להשתתף במשימות (אני הייתי בורחת ואני לא קוריאנית. לגמרי לא מבינה את המודל העסקי. מצד שני – סקוואט, מי היה מאמין), ולא הייתי מתעלפת מצער אם אביב וציון היו חוזרים לארץ לשחק כדורגל הליכה. או במילים אחרות, כל מה שהיה משאיר אותי עם יעל ויוסיאל (שאם אני גיא פינס כבר הייתי מחתימה אותו על עונה או עשר), עמית ורז והאחים שפלן, שזה הזמן שלהם לזרוח.
הבשורה הטובה היא שצלחנו את משימת המשפחה המלרלרת ששולבה בפרסומת ארוכה לענקית הטכנולוגיה שיודעת לעשות דברים מדהימים שיפוצצו לכם את המוח כמו למשל שיחות סקייפ. אני מפצירה בעורכים של המירוץ באשר הם, דללו את השיחות האלה. הן מרגישות כמו מערכת בחירות – אותם הסלוגנים, אותה רוח קרב, אותן דמעות – בשישה שידורים חוזרים. אתם מספר אחת, אתן האלופות, כולנו גאים בכן, בלה בלה בלה. צמצמו אותן לתמונות של בני המשפחה ואם אתם כבר שם, תשיגו אחת של רייצ'ל. השיחות עצמן לוקחות יותר זמן מעצור והן כמו ילדים – כשהם שלך זה מרגש, כשזה של מישהו אחר זה מנג'ס.
זה הכל. בפרק הבא יקרו דברים מדהימים, ואני אמשיך להמתין להדחה כמו שקיפודים עושים אהבה. בסבלנות, ועירנות מפוכחת מדקירות.
בקטנה
געגועים: אני רגיל לאוכל שלה ולתנאים שלה, היא עושה הכל בבית – עמית, קיבוצניק מאצבע הגליל משחרר את השד הפטריאכלי.
יושרה: זה היה מוצר שאני לא מאמין בו – אביב מתקשה לשווק קרפיון מתוק. תלמד מהאחים שפלן ומדורות של פולנים, יקירי. כל מה שאתה צריך זה למצוא את בלוטת הרגשי ואז ללחוץ חזק ולא להרפות עד שזה נגמר.
אנטיקרפיוניות: בעיקרון יש לזה טעם מגעיל – קוריאני אקראי מלכלך על גפילטע. האבנט דה ג'ואיש קרפיונס סאפרד אינאף??
וידוי: אנחנו לא טריפוליטאים כאלה מקצועיים – אורי ובן. די, באמת?
אבולוציה: הגפילטע, הוא בא מהקרפיון - עמית גל עם פירוט של שרשרת המזון כפי שנקבעה על ידי ארגון יוצאי פולניה.
מה שחסר לי במירוץ למיליון זה עוד קצת משימות שמערבות הווי ישראלי עם אוכל – אף אחד, אף פעם.
