אנחנו את שלנו עשינו: זקני ריו חוזרים ל-NBA
אנתוני יכול להביא את המנהיגות מארה"ב מודל 2016 גם לניו יורק החדשה. ג'ינובילי ופארקר השאירו מאחוריהם שתי נבחרות שונות לחלוטין, ויקוו לעזרה משחקן זקן אחר שזכה בארד כדי לזכות באליפות מפתיעה. פרידה משלושת הפורשים הטריים מהמדים הלאומיים עם מבט קדימה
אחרי משחקי ההכנה המצחיקים והניצחונות המוחצים על סין ו-ונצאולה החלשות בפתיחת הטורניר האולימפי, ארה"ב הכניעה עד ההעפלה לגמר עוד חמש יריבות בהפרש ממוצע של פחות מעשר נקודות. זה עדיין לא אומר שהאולימפיאדה הנוכחית הביאה בשורה של ממש בעניין צמצום הפערים בין נבחרת הכוכבים לשאר העולם, ויותר מעיד על האדישות והבינוניות שאפיינו את ארה"ב במשחקים שהביאו אותה ל"קרב" על הזהב.
בהתחשב בשוני בין החוקים האמריקאים לחוקים הבינלאומיים, קשה לייצר קווים משיקים ברורים בין מה שקרה הקיץ בברזיל למה שיקרה בקרוב בארה"ב. לכן נתמקד בפרידה משלושה שחקנים שהחליטו לסיים את החלק שלהם בנבחרות וננסה להתכונן דרכם לעונת ה-NBA החדשה – ולמשימות שמחכות להם בה.
מאנו ג'ינובילי וטוני פארקר (סן אנטוניו)
בגיל 34, ואחרי 16 שנים בנבחרת צרפת, טוני פארקר הוא עדיין שחקן נבחרות משובח. במהלך המשחקים בברזיל העמיד ממוצעים של 13.2 נקודות ו-3.8 אסיסטים, אבל גם המספרים היפים האלה (או הנכונות של פארקר להמשיך לכדרר ב-NBA גם בשנים הקרובות) לא יכולים לכסות על השחיקה הטבעית ביכולת שלו. אם פעם מפגשי ענק היו מוציאים ממנו את המיטב, פארקר הכבוי של ריו 2016 הודה בסוף המשחק מול ספרד שהרגיש כאילו הלה-רוחה היא סן אנטוניו והוא משחק אצל היריבה.
החוט המקשר בין סיום התקופה של פארקר בנבחרת שלו לסוף הדרך של מאנו ג'ינובילי בארגנטינה עבה. שניהם תלו את המדים הלאומיים באותה מסגרת ובאותו לילה, אחרי תבוסות ועם סטטוס דומה, של גיבורי תרבות ששיאם די מאחוריהם ויורדים מהבמה עם חיוך עצוב. ג'ינובילי הוא כבר מזמן הפנים של הכדורסל בארצו, פארקר תואר על-ידי מאמנו ונסאן קולה כשחקן הצרפתי הטוב בכל הזמנים. כשהזיכרונות מהביצועים שלהם יקהו, ניזכר בסופרלטיב הזה או במונולוג התודה נוטף הרגש שנשא שדר הקווים בפני ג'ינובילי כדי להעריך את האגדות שהפכו להיות.
ועדיין, יש דבר אחד בולט שמבדיל ביניהם - מה שהם משאירים מאחוריהם. אצל צרפת הבסיס שנשאר בבוקר שאחרי פארקר מותיר מקום לאופטימיות. הוא עמוק מספיק וכולל שחקנים כמו ניקולה באטום ורודי גובר שנמצאים בשיאם, או בוריס דיאו, שעם הכוונה נכונה יכול לחזור להיות משמעותי. לז'ופרי לוברן הייתה עונה סבירה פלוס בדנבר, וחוץ מהם ננדו דה קולו מצסק"א משמש כספק נקודות אמין ואופציה נהדרת בהתקפה.
בגזרה הארגנטינאית המצב שונה לחלוטין. לואיס סקולה הוותיק עוד נשאר בינתיים ולפחות במדי הנבחרת נותן מעצמו המון, אבל כשג'ינובילי רוצה להעביר את השרביט לשחקנים צעירים הוא מגלה שמגוון האפשרויות דליל. סקולה סובל מפיחות ברור במעמדו ואת העונה הקרובה שלו הוא יתחיל בברוקלין אחרי שנה בינונית מאוד בטורונטו ופלייאוף חלש. אנדרס נוצ'יוני בן ה-36 לא ימשיך לעוד קמפיין נוסף - וכרגע מי שנשאר די לבד במערכה הוא פקונדו קמפאצו המצוין שהושאל למורסיה מריאל מדריד. מה שנשאר מהנבחרת המדהימה של אתונה 2004, שהיכתה את ארה"ב בבטן הרכה, מסתכם בעיקר בו.
אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, העונה הקרובה תהיה האחרונה המשותפת של שני הנפילים הללו בסן אנטוניו, וזו גם הסיבה שאירועי הקיץ באולימפיאדה זורקים אותנו בחרדה מסוימת היישר למחשבות לא קלות על העתיד הקרוב של הספרס. שניהם היוו פקטור רציני בטורניר האחרון למרות הגיל המתקדם והרגליים הכבדות, אבל בעונת ה-NBA האחרונה העמידו את ממוצעי הנקודות הכי נמוכים שלהם מאז עונות הרוקי.
העובדה הזו מקבלת משנה תוקף לאור העונה המבלבלת שעברה עליהם גם ברמה הקבוצתית (מצד אחד מאזן 15:67 מדהים, מצד שני הדחה בחצי גמר המערב) ובייחוד לקראת זו שתבוא. ההחלטה להנחית את פאו גאסול כמחליף של טים דאנקן מתבקשת ומשאירה לספרס סיכוי אחרון לאליפות בטווח הקרוב, אבל במובן מסוים גם מעכבת את בניית השלד של סן אנטוניו הבאה. כמו פארקר וג'ינובילי, גאסול מבוגר מדי כדי להיות חלק ממנה.
הצירוף של גאסול הוא הרבה יותר מפלסטר על פצעי הגעגוע לטימי. גם היום גאסול, שרק ביורובאסקט האחרון סיפק מופע בלתי נשכח של 40 נקודות ו-11 ריבאונדים על הראש של צרפת, הוא אחד השחקנים האירופיים הבכירים בליגה (בטח בעמדות הפנים).
למרות הגיל המתקדם (36) והפציעה האחרונה ברגל ממנה סבל, הוא עדיין עשה הרבה יותר דברים טובים יותר מכל אחד מחבריו לנבחרת בכל זמן נתון, ומול ארה"ב בחצי הגמר היה היחיד שהראה שייכות אמיתית לרמות האלה. בריו הוא דורג רביעי בטורניר בנקודות למשחק (19.5), ראשון בריבאונדים (8.9), ראשון בדאבל-דאבלים (3) וראשון במדד היעילות (23.1), ועוד באירוע בהשתתפות של 46 שחקני NBA (חוץ ממנו).
ב-2015/2016 בקושי סבל מפציעות מורכבות והיה נקודת האור היחידה באפלה המתמשכת של שיקגו. בעיקר בזכותו הספרדים הגיעו לפודיום באולימפיאדה הזו, עם עוד הופעה עצומה בקרב על הארד מול אוסטרליה. הקליעה היציבה מחצי מרחק יכולה להוסיף חומר נפץ להתקפה שוטפת שגם כך מתבססת ברובה על היד הרכה של למרקוס אולדרידג' והכוח המתפרץ של קוואי לנארד. רק שכמו פארקר וג'ינובילי, גם הוא רגע לפני הפנייה אל תוך הישורת האחרונה. למרות ואולי בגלל ההופעות המחמיאות באולימפיאדה האחרונה, לכו תדעו אם לטריו הקשיש הזה תהיה עוד הזדמנות להגיע רחוק.
אם סן אנטוניו רוצה לא ליפול מהרגליים בפלייאוף כפי שנפלה העונה, אבל לא להעמיס מדי על הכתפיים הרחבות של כוכביה הצעירים (בפעם האחרונה שבה זה קרה אתם זוכרים איך זה נגמר), אין לה ברירה אלא לשים את מבטחה בניסיון ובאינטואיציות של גאסול בעמדה 4. על רקע מצבם העדין כל-כך של שני הפורשים הטריים, האולימפיאדה האחרונה הראתה מעל כל צל של ספק שגאסול עדיין יכול להעניק לגרג פופוביץ' - שאגב, יאמן מעתה גם את נבחרת ארה"ב - עוד צ'אנס אחד לקרוא תיגר על המפלצת התלת-ראשית של גולדן סטייט.
כרמלו אנתוני (ניו יורק)
כרמלו אנתוני קלע בטורניר הזה רק 12.1 נקודות למשחק (מקום 17), דייק רק ב-39.3 אחוזים מהשדה (מקום 25), לקח רק 5.2 ריבאונדים (מקום 17) והעמיד מדד יעילות משוקלל של 12.3 (מקום 27). אבל לא בגלל זה כישלון אפשרי של ארה"ב בטורניר האולימפי היה יכול להיות חתום בעיקר על שמו.
זה נכון גם בגלל סיפור הרקע איתו הגיע, כשחקן המבוגר ביותר בסגל וגם כאמריקאי היחיד שהופיע באולימפיאדה הרביעית. הוא היה שם בנקודת השפל הגדולה של 2004, ועזב שלשום עם סיומו של מסע שיקום כוח ההרתעה, אחרי זכייה בשלוש מדליות זהב. עם או בלי לרצות הוא הפך לפנים העדכניות של הנבחרת הזו, סוג של מנהיג שקט שעדיין לא מצא את הזהות האמיתית שלו בניקס. במהדורה הזו של המשחקים הוא מיתג את עצמו באופן רשמי כאחד משחקני הנבחרות הגדולים אי פעם והכובע החדש איתו הוא חוזר הביתה, של מלך הסלים של ארה"ב באולימפיאדות בכל הזמנים, אומר הכל.
ארה"ב לא הייתה צריכה מאנתוני בשבועיים האחרונים דאנקים מהדהדים או מהלכים עוצרי נשימה, אלא משהו מעבר. בשני משחקי הנוקאאוט האחרונים שלה לפני הגמר הוא תרם 14 נקודות במצטבר, בגמר הוסיף עוד 7 וגם שבעה ריבאונדים, אבל לאנתוני של קיץ 2016 היה ערך מוסף אחר. הוא בא לידי ביטוי בדברים שיכולים להפוך את ניו יורק, שכונתה רק לא מזמן על-ידי דרק רוז כ"קבוצת על", לארגון גאה ובריא שלא מוריד את הראש במפגשים מול האימפריות של הליגה.
לא מדובר רק בהתבטאות הפוליטית הנדירה האחרונה שסיפק בהקשר למצב השחורים במדינה והמתח הבין-גזעי, אלא גם לנכונות שלו לאייש את נישת המבוגר האחראי ולהילה שאפפה אותו, לבגרות שהחליפה את הילדותיות והאגו ומאפשרת לו עכשיו לפרוש מהנבחרת בראש מורם – למרות קמפיין צולע.
העונה החולפת של הניקס הייתה מפוספסת כל-כך בגלל שיתוף הפעולה המרענן בין אנתוני לקריסטפס פורזיניגס, שהיה יעיל רק לפעמים אבל פתח את התיאבון כמעט כל הזמן והצית את הדמיון לגבי הסיכוי שלהם לתרגם אותו להצלחות עתידיות. עדיין לא ברור מה ההצטרפות של רוז אליהם אומרת ואם היא באמת יוצרת "ביג 3" חדש (כנראה שלא), אבל התהליך הפרטי שאנתוני עובר מקרב אותם בכל מקרה עוד צעד אל עבר המקום שבו הניקס רוצים להיות בעידן פיל ג'קסון.
יחד עם ההגנה של קורטני לי והקשיחות של ז'ואקים נואה בקצוות, ורוז אחד חבול תדמיתית ומקצועית שנחוש לסתום פיות ולהביך את המגחכים, אנתוני מוכן יותר מאי פעם להעביר את קריירת ה-NBA שלו פאזה. ייתכן שהדרך לשם עברה דרך אחת ממדליות הזהב הצפויות, המשעממות והלא מרשימות אי פעם.
לפנייה לכתב/ת 
