שנתיים אחרי והוא שכח לגעת בה כמו פעם
היא לא רוצה ללחוץ, היא לא רוצה שהוא יחשוב שהיא אישה תלותית ופתטית שצריכה אותו בשביל להיות מסופקת. היא רוצה להישאר גדולה, חזקה, נחושה ועצמאית כפי שהייתה כשהכירו. אבל היא גם זקוקה לו להחייאת התשוקה, דווקא בגלל שהוא הפרטנר היחידי בחייה
זאת עונת הפרידות עכשיו, וכמעט כל הזוגות שאני מכירה מתגרשים או נפרדים. אבל כאשר בוני, אחת הנשים היותר סקסיות ומלאות שמחת חיים שאני מכירה, ישבה מולי ואמרה שהיא ועופר כנראה נפרדים, הלסת שלי נשמטה. זה קרה בעיקר בגלל הסיבה לפרידה: "רבנו שוב על העניין הזה שבעיניו מגוחך ובשבילי קריטי'', אמרה בעצב. ''עברתי בחניון וראיתי זוג צעיר מתחרמן בתשוקה וזה פשוט דיכא אותי כי קינאתי ונמאס לי לקנא, נמאס לי להשתוקק שגם הוא יקפוץ עליי ככה, בכזו התלהבות".
עופר, בחור מקסים ואדיב, אכן אוהב אותה, אבל בצורה מאוד מכבדת ומהוגנת. הוא לא יתנפל עליה בסערה לוהטת או יצמיד אותה לארון או ייכנס איתה לשירותים של הבר המקומי. בעבר הוא דווקא כן עשה זאת, כשהיא עוד הייתה מחוזרת בפוטנציה, בחורה שהוא היה להוט לכבוש.
"את לא יכולה לצפות שתמשיכו באותו קו של ריגושים ותשוקה כמו בדייטים הראשונים שלכם. אין הרבה זוגות כאלה", אני אומרת לה. "ברור שלא", היא משיבה בעצב. "אבל רק לפעמים, בספונטניות, ממש בא לי שהוא ייזכר כיצד נראו הדייטים הראשונים שלנו. כי הבחורה ההיא לא השתנתה. וכמו שהוא התלהב להשכיב אותי אז... למה הכל כל כך שגרתי ומובן מאליו עכשיו? זה עד כדי כך ברור לו שאני לא אקום ואלך יום אחד?".
החשיבות של המגע, של הפגנת החשק, ברורה לי לגמרי. אצלי היכולת לאהוב צמחה רק כשהתחלתי לבטא את הרצון במגע - ולראות אותו מבוטא מהצד השני. עד גיל 24, כשכל הדייטים שלי היו דרך איסור נגיעה ובלי חיבוק או נשיקה כמעט, לא הצלחתי להתאהב. בכלל. באף אחד. משהו היה חסר לי, והכל היה אטום, מרוחק, קהה רגשית. יצאתי להמון דייטים ולא הצלחתי להתאהב מכל השיחות האינסופיות האלו - עמוקות ומעניינות ככל שהיו.
רק כשאפשרתי נגיעה, גם ברמה הכי שטחית - כף יד, חיבוק – הכל החל להשתנות. קליפה אחר קליפה הוסרה אחר כבוד והלב שלי התרכך והסתקרן. וכשהגיעו האהבות הגדולות בחיי – הן מצאו אותי מלאת חיוכים וחיבוקים, רוצה לאהוב, להכיר ולהיעטף. אם הייתי נתקלת באדישות, בריחוק או במשחק של קור, זה לא היה מגניב אותי או מושך אותי - כפי שקורה אצל חלק מהנשים, אלא להפך, זה היה מכבה לי את החשק להישאר.
והנה בוני, אחרי שנתיים בזוגיות, יושבת בלילה על מיטתם ומביטה בכתפו העולה ויורדת של בן זוגה כשהוא ישן על הצד. גבר מגודל שבשנתו הוא ילד קטן (הם תמיד הופכים פתאום לילדים קטנים וחמודים כשהם ישנים, הגברים שלנו). והיא נשכבת ושוב מנסה לשכנע את עצמה שהיא לא צריכה שהוא ייגע בה, שמספיק לה המאמי-נשיקה-ולישון הזה.
היא לא רוצה ללחוץ, היא לא רוצה שהוא יחשוב שהיא נודניקית, חופרת, אישה תלותית ופתטית שצריכה אותו בשביל להיות מסופקת. היא רוצה להישאר גדולה, חזקה, נחושה ועצמאית כפי שהייתה כשהכירו. הרי כך הוא התאהב בה, וזה מה שהוא אוהב אצלה. אבל הוא לא מבין שברגע שהוא נכנס לה ללב, היא זקוקה לו להחייאת התשוקה דווקא בגלל שהוא הפרטנר היחידי בחייה.
והוא ישן לידה. ספק גבר שיכול להפוך אותה למאושרת, ספק ילד זאטוט שלא מבין את כעסה. למה היא לא יכולה להסתפק בידיעה השכלית שהוא עושה למענה כך וכך, כי הוא באמת עושה… אבל עובדה שזה לא מספיק. היא צריכה שהוא גם יראה לה, רגשית. מינית. שישתגע בגללה לפעמים, שיצמיד אותה לקיר, שיזיז אותה מהעבודה שלה מול המחשב ויתבע את תשומת לבה הפיזית, כאן ועכשיו. שיתגעגע למגעה ושיתאכזב בסירובה.
"אז אולי זה העניין", אני אומרת לה פתאום. "את לא רק זקוקה למגע, את זקוקה להוכחה שגם הוא נזקק לזה". ''ברור. את לא רוצה להרגיש שאת היחידה במערכת היחסים הזאת שמשתוקקת פתאום לפרוץ קצת את מעטה הרשמיות", עונה בוני בתסכול. "שרק לך מתחשק להתלהב פתאום, להראות צורך עז במגע אוהב. את רוצה שגם הוא יראה את זה. שגם הוא יתחרפן, שגם הוא יאבד שליטה ויעוט עלייך, שגם הוא יגיד לך 'אני מת עלייך ואני לא יכול להתאפק'".
העניין הוא שככל שהיחסים מתבססים, התפקידים מתחלפים. אם בוני ועופר התחילו כשהוא המתלהב שנאלץ להתאפק בזמן שהיא זאת שמאטה את הקצב, הרי שעכשיו היא זו שמנסה לעורר אותו ושיגלה כלפיה חרמנות חסרת שליטה, בזמן שהוא זה שלא מבין למה זה כל כך חשוב ואיך היא מסוגלת להעלות על דעתה – כפוית טובה שכמותה – שהוא לא מספיק מראה לה אהבה. כי לפי תפיסתו, הוא הגבר הכי מעניק, אוהב ומשתדל ביקום.
אני שואלת את עצמי אם עופר בכלל מבין שהוא יכול היה לפתור את זה כבר באותו הלילה בו שכבה לידו ודמיינה בייאוש איך הוא מתנפל עליה באהבה. ואולי אינו יכול להבין, עם ההיגיון היבש, הצודק, שאומר שהוא בסך הכל בן זוג טוב. הוא זהיר, הוא נחמד והוא לא מרגיש צורך "להתנפל". מבחינתו זו אולי האינדיקציה לאהבת אמת: שסוף סוף הוא לא צריך להוכיח את תשוקתו כי הוא עשה את זה כבר, הוא השיג את בוני, וכעת עליו פשוט לשמור עליה ולדאוג לה.
אבל בשבילה? דווקא עכשיו, אחרי שכבר זכה בה, באמון שלה, אחרי שפילס דרכו אל לבה וביטל את החשיבות של כל הגברים האחרים, אחרי שהותיר אותה עם צורך שיכול ומורשה להתמלא רק באמצעותו – היא לא יכולה שהוא "ייכבה". היא שבויה באהבה נכונה והגיונית אבל מאופקת, חסרת איבוד שליטה. וכך היא המשיכה זמן רב, ממירה את המגע בידיעה שכלית שהוא אוהב אותה, שוב ושוב, עד שנחנקה מרוב "ידע".
בעיניי, כשהאש לא מתלקחת את יודעת שלא תחיי, שאת תפליגי אל-על ותטבעי בתוך ענן, או תמריאי אל תוך לילה שחור, או תתרסקי לתוך בור עמוק. האש היא טריקית, היא באה בעיקר בהתחלה כדי לסמן לנו שזה אולי האדם המתאים לנו, אך היא חייבת להופיע שוב מדי פעם, כדי להזכיר את זה גם לגוף.
לפנייה לכתב/ת 
