נשואה, רווקה וגרושה נפגשות. כולן אומללות
פעם שלושתן ביקשו להתאהב, להתחתן ולהביא ילדים. היום כל אחת מהן נמצאת במקום אחר בחיים, אבל הן עדיין ממשיכות לחלום על מה שאין להן
דנה שגית ואור ישבו בבית הקפה הקבוע שלהן בצפון תל אביב. כבר שנים שהן נוהגות לשבת באותו מקום ולדבר על אותם נושאים. פעם חלמו שלושתן להתאהב, להתחתן ולהביא ילדים. היום כל אחת מהן נמצאת במקום אחר בחיים, אבל הן עדיין ממשיכות לחלום על מה שאין להן: דנה, שהתחתנה לפני שנתיים ובעוד מספר חודשים תלד, לא מפסיקה לקטר על בן הזוג שלה, ועל כך שהזוגיות וההיריון הרגו את כל החלקים שפעם אהבה בעצמה. שגית שהתחתנה ראשונה וכבר הספיקה להתגרש, חולמת על היום שבו תצליח לבלות בשלווה עם הבת שלה מבלי להתרגז בכל פעם שהיא רואה את הגרוש שלה, ואור עדיין מחפשת את אהבת חייה.
בשיחה הכנה שהן מנהלות, מודה כל אחת מהן שהיא מקנאה בשנייה: דנה ושגית מתגעגעות לימי הרווקות ההוללים שאור עדין נהנית מהן, שגית מקנאה בדנה על כך שיש לה בן זוג שיחלוק איתה את קשיי ההורות, ואור מקנאה בשתיהן על כך שהן לפחות עברו כבר את שלב הנישואים: "עדיף להיות גרושה ולא רווקה בת 35", היא חוזרת ואומרת בכל פעם ששגית מעזה לקטר ומוסיפה בחיוך מר: "אתן לפחות סגרתן את הפינה של הילד. אני אפילו את זה לא הצלחתי לעשות".
כאשר אני מקשיבה לשלושתן, אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי למה אנחנו תמיד כל כך לא מרוצים, ואיך יכול להיות שבשלב כלשהו בחיים אנחנו משוכנעים שזוגיות תפתור את כל בעיותינו, ואז מגלים שזה ממש לא כך.
עולם של הישגים
אנחנו חיים בעולם של תחרות ושל הישגים. מן הרגע שבו אנו נולדים נפתח מרוץ אינסופי למדידת ההישגים שלנו, ומתחילה לחלחל לתודעתנו התפיסה המבלבלת והבלתי אפשרית: לפיה מצד אחד אנחנו צריכים להתאים את עצמינו לסטנדרטים המקובלים ולדרישות החברתיות (או במילים אחרות – "להיות כמו כולם"), ומצד שני עלינו לעשות את זה בצורה טובה יותר מאחרים, משמע – להיות יוצאי דופן ומיוחדים. כתוצאה מכך אנחנו מוצאים את עצמינו מתרוצצים במרוץ עכברים ענק, כאשר כל שלב בחיים שלנו מלווה בדרישה להישגים נוספים - הן בתחום האקדמי והן בתחום החברתי.
כלומר, הציונים שנקבל בתעודה חשובים באותה מידה כמו החברים שאליהם נוזמן הביתה, ומקומינו ברשימת ההמתנה למפגש של אחה"צ עם הילד הכי מקובל בכיתה, חשובה באותה מידה כמו מקומינו בתור למגמה הכי טובה בביה"ס, או ללימודי משפטים וכלכלה באוניברסיטה הכי נחשבת.
בשלב די מוקדם הופכת סוגיית הזוגיות לנושא החשוב ביותר בחיינו: "נו... יש לה כבר חבר?" נשאלת אמא לילדה בת 15. "נו, היא יוצאת עם מישהו ברצינות?", היא נשאלת שוב בגיל 22. זה בערך השלב שבו אנחנו מתחילים להרגיש שזוגיות היא "חזות הכל", ומתחילים למדוד את עצמינו בסטנדרטים של הצפייה החברתית הבלתי מתפשרת: להסתדר בזוגות. אני מכירה אמהות לנשים בעלות קריירה בינלאומית שמבכות על גורלן המר כי הבת שלהן, בת ה-28, עדיין לא התחתנה, כמו גם גברים צעירים בני 30 בלבד, שחרדים על כך שאין להם זוגיות, למרות שבכל התחומים האחרים הם מצליחים בטרוף.
אבל אז חלקינו מתחתנים, ומיד אחרי החתונה מתחילה להיערם רשימה של ציפיות להישגים חדשים: זוגיות היא כבר לא חזות הכל - הרי השגנו אותה כבר, ועתה אנחנו מצופים ללדת את הילד הראשון, ואחר-כך את השני, השלישי ואפילו הרביעי, ותוך כדי כך גם לפתח קריירה מפוארת, לקנות בית פרטי או לפחות דירה במקום טוב, לחנך את הילדים שלנו להישגים משלהם, וכמובן – להיות מאושרים.
תוך כדי התהליך הזה מתגלות לנו עובדות החיים: אנחנו מבינים פתאום שזוגיות לא בהכרח מתאימה לסגנון ההישגי שפיתחנו לעצמינו. זוגיות מחייבת שקט ושלווה, היא דורשת להקצות זמן לאינטימיות ומבקשת מאיתנו ליהנות מן ההווה, ולא להמשיך לרדוף אחרי בן הזוג הבא או הבילוי הבא. כאשר אנחנו לא מצליחים לעמוד בדרישות הללו, מתחילה הזוגיות שלנו להתפרק.
כך מוצאת את עצמה דנה מאוכזבת מבן זוגה אחרי פחות משנתיים של נישואים, ושגית מוצאת את עצמה גרושה אחרי חמש שנים של נישואים. ואור? היא ממשיכה לחלום על לממש את ההישג הנכסף הזה, אבל משהו עוצר בעדה - כאשר היא מתבוננת בחברות שלה היא אמנם מקנאה, אבל בסתר ליבה היא אוהבת את החיים שלה, וממש לא מתחשק לה להגיע להישג הנכסף של חתונה וילדים, ולהמשיך להיות אומללה.
מי שאני – זה לא מספיק טוב
דנה, שגית ואור מעולם לא למדו לפתח את הכישורים הנדרשים על מנת להיות מאושרות. כל מה שלימדו אותן עד היום הוא להגיע להישגים. ובאמת שקשה להיות מאושרים כאשר נמצאים כל הזמן במרדף אחר הדבר הבא, וכשבשום רגע לא נעצרים לשאול את מי המרדף הזה משרת, והאם הדברים שאנו רודפים אחריהם אמנם רצויים לנו.
כתוצאה מכך, התחושות שאני פוגשת הכי הרבה בחדר העבודה שלי הן של חוסר שביעות רצון, פחד מכישלון ואכזבה עצמית. התחושות הללו יושבות על התפיסה ש"מי שאני זה לא מספיק טוב". התפיסה הזו קיימת אצל אנשים נשואים, כמו גם אצל אלה שלא התחתנו, היא קיימת אצל אנשים שפיתחו קריירה מפוארת, ואצל מי שעדיין לא פיתח קריירה. אלה כמו אלה מסתובבים בעולם עם תחושת ערך עצמי נמוך, ועם תקווה שאולי ההישג הבא יגרום להם סוף סוף להרגיש טוב עם עצמם. אז מה עושים? איך לומדים ליהנות מן ההישגים שלנו, במקום להמשיך במרדף אינסופי שרק יגרום לנו לתסכולים נוספים?
1. לנטרל את הקולות החיצוניים
נטרלו את הקולות החיצוניים המשפיעים עליכם, ורק אז בדקו עם עצמכם מה אתם באמת רוצים. כדי להצליח בכך אני מציעה לכם לעצום עיניים ולדמיין את עצמכם חיים במקום אחר, שבו אין בו אף אחד שאתם מכירים ואף אחד שמתעסק עם החיים שלכם. שאלו את עצמכם איך הייתם רוצים לחיות שם – מה אתם רוצים שיהיה לכם, מה תרצו לעשות ועל מה תשמחו לוותר. אם תעשו את התרגיל הזה בכנות, תגלו מיד מה הדברים שבאמת חשובים לכם, ותדעו גם למה הם חשובים לכם.
2. למדו ליהנות ממי שאתם
והיו מסופקים ממה שיש לכם. אחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת היא להפסיק את המנהג המגונה של קיטורים בין חברים. אנשים חושבים שאם לא יקטרו, לא יהיה להם על מה לדבר, אבל אני אומרת שאם יש לכם חברים שאתם רק מקטרים איתם – אולי כדאי שתוותרו עליהם. בחרו לכם אנשים שאיתם תוכלו להתגאות במי שאתם, מבלי לפחד שיקנאו בכם ומבלי לחשוש שיאשימו אתכם ביהירות.
3. אל תוותרו על ההישגיות
הרצון להשיג דברים חדשים הוא חלק מן הרצון לחיות ולהיות יצירתי. שימרו על התכונות הללו בתוככם, אבל הקפידו לברר עם עצמכם בכל פעם מחדש האם אתם עומדים בפני מרדף אחר ההישג הבא או בפני יצירה שהיא ביטוי לכוח החיים שלכם. אם תלמדו לחשוב בשפה הזו, לאט לאט תגלו שאתם יותר רגועים, יותר מרוצים ויותר יצירתיים ופוריים.
מאחלת לכם חיים של בחירה, שלווה ואהבה
כנרת טל מאיר, מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת 'שיחה שנוגעת', אימון וייעוץ אישי זוגי ומשפחתי.
לפנייה לכתב/ת 
