האלטרנטיבה: אנג'ליק קרבר מכוונת גבוה
בפעם הראשונה מזה שנים, לסרינה וויליאמס יש סיבה ממש טובה לחשוש. קוראים לה אנג'ליק קרבר, השחקנית היחידה שהוכיחה שהיא לא מפחדת ממנה ועוד מסוגלת לגרום לה להתאהב בה. זכייה גם בפלאשינג מדו יכולה להדיח את המלכה מהשלטון ולהביא בשורה חדשה ומרעננת לענף
המשחקון השביעי והאחרון במערכה השלישית של הגמר האולימפי בין אנג'ליק קרבר (28) למוניקה פויג היה כמו פרק סיום מעט קיטשי של סדרת מתח צפויה מדי. פויג הובילה 1:5 והייתה על סף השלמת סנסציה בקנה מידה היסטורי וזכייה בזהב, אבל פשוט לא הצליחה לסגור עניין.
מאמנים ושחקנים אוהבים לומר שלדעת לנצח משחק זה מקצוע בפני עצמו. סיום הקרב בין שתיהן היה הוכחה חיה להנחה הזו. קרבר לחצה ולחצה וכבר עלתה ל-0:40 מול ההגשות של פויג, שחזרה עד ל-40:40, סיפקה לקרבר עוד אפשרות שבירה ואז השיגה שתי נקודות אליפות. רק אחרי דקות ארוכות מלחמת ההתשה הוכרעה.
ההחטאה האחרונה של קרבר נתנה את האות לבכי בלתי פוסק של גיבורה לאומית חדשה, שעברה בזו אחר זו שתי שחקניות מהחמישייה הראשונה בעולם (קרבר וגרבינייה מוגורסה) והייתה אחראית להפתעה עצומה גם במונחי טניס הנשים הבלתי ניתן לחיזוי. מילא לא סרינה, מילא לא קרבר, אבל מוניקה פויג?!
ההישג הנדיר בצירוף ההדחה המוקדמת של סרינה הפכו את טורניר הטניס האולימפי לייחודי, במיוחד על רקע ההחלטה של סימונה האלפ וקרולינה פלישקובה להיעדר ממנו, סערת הזיקה שעטפה אותו והעובדה שהוא לא תיגמל את המשתתפים בו בנקודות דירוג. אבל הטירוף הפורטו-ריקני שהשתלט על המגרש המרכזי בריו גם הסיט לגמרי את הפוקוס מקרבר, שהייתה קרובה לכיבוש עוד יעד בשנה משובחת מכל הבחינות והפכה באופן לא רשמי לאלטרנטיבה המושלמת לשלטון הנצח של סרינה. עליה כמעט אף אחד לא דיבר בסיום השבוע הזה.
מספיק היה להיווכח שוב בשהות הממושכת של סרינה במקום הראשון העולם כדי להבין את המשמעות שקיבל טורניר סינסינטי האחרון (גם אם סרינה עצמה בחרה שלא להשתתף בו כדי להתאושש מפציעה מציקה). קרבר נחתה בארה"ב בידיעה שזכייה בו תבטיח לה העפלה אל הפסגה ותדיח ממנה את המלכה אחרי 183 שבועות רצופים - מרחק שלושה שבועות בלבד מהשיא האלמותי של שטפי גראף. לכן אפשר להבין למה תקופת ההכנה לאליפות ארה"ב הפתוחה ריכזה לתוכה דריכות מיוחדת.
המשימה שציפתה לה לא הייתה פשוטה גם עבור שחקנית קשוחה כמוה. אחרי חמשת המשחקים בריו היא התמודדה עם הגרלה שכללה מפגשים טריקיים מול כריסטינה מלדנוביץ' (37 בעולם) וברבורה סטריקובה (19 בעולם), לא משוכות שקל לצלוח בהתחשב בעייפות והתשישות שסחבה איתה. שחקניות אחרות ברמתה כבר הראו שקל מאוד לקרוס תחת עומס כזה, אבל קרבר מוכיחה העונה שהיא עשויה מחומרים אחרים, ושפריכות זו לא התכונה הבולטת שלה.
היא עברה את שתיהן, גברה גם על קרלס סוארס נבארו ואז רשמה את הניצחון הכי מרשים בתקופה האחרונה: 3:6, 4:6 קל מהצפוי על סימונה האלפ, שלקחה מנוחה מהאולימפיאדה בדיוק כדי לטרוף כל מה שזז לפני ובמהלך הפלאשינג מדו. האלפ היא אחת הטניסאיות החמות של השבועות האחרונים, הפעם האחרונה שהפסידה הייתה לקרבר ברבע הגמר בווימבלדון. מאז היא שעטה ל-13 ניצחונות רצופים שהתחברו לזכיות בטורנירים בבוקרשט ובמונטריאול, לפני הפגרה הקצרה שלקחה לעצמה בחסות החשש מהזיקה.
לקרבר היו את כל הסיבות שבעולם להפסיד בחצי הגמר מולה, אבל היכולת שלה להעמיס על עצמה כאילו בכוונה משקולות על הגב ולרוץ איתן לעבר המטרות בעזרת חבטות העברה מעולות, עוצמה ויציבות (באופן יחסי לקולגות שלה) עדיין מדברת בפני עצמה. בגמר מול קרולינה פלישקובה, כשהלחץ כבר היה בנקודת רתיחה חדשה, היא לא עמדה בו ופספסה אפשרות לעלות לפסגה. ועם מאזן עונתי של 14:47, זה הגיע לה כמו שזה לא הגיע לאף טניסאית בסבב שאינה סרינה בשנים האחרונות.
סרינה נפלה ברשתה
היינו אומרים שאליפות ארצות הברית זה המבחן האמיתי שלה אחרי חזרה גנרלית סבירה בלבד, אבל האמת היא שקרבר כבר עמדה במספיק "מבחנים אמיתיים" מהסוג הזה רק העונה והוכיחה שהיא מסוגלת לקבל בהם ציונים גבוהים. בשנים האחרונות היא לא ממש מצאה את עצמה (גם אם סיימה כל עונה בתוך העשירייה הראשונה), ופרט לחודשי 2011-2012 (בהם הגיעה לחצי הגמר בארה"ב ובווימבלדון ולרבע הגמר ברולאן גארוס) גם לא הביאה לסבב בשורה משמעותית. הדברים התחילו להתחבר לה לכדי שלמות של ממש רק באליפות אוסטרליה האחרונה, עם ניצחון פורץ דרך על סרינה בגמר.
לקרבר הייתה אליפות חלומית, אבל גם היא זוכרת היטב שלא היה חסר הרבה כדי שהיא תסתיים במפח נפש כבר בסיבוב הראשון. במשחק מול מיסאקי דוי היפנית, אז 64 בעולם, היא הפסידה את המערכה הראשונה ובשובר השוויון של המערכה השנייה הייתה רחוקה נקודה אחת מהדחה מביכה. בקושי רב היא נחלצה מהבור, זכתה במערכה, העפילה בעור שיניה לסיבוב השני - והשאר היסטוריה.
המופע מול סרינה בגמר כבר היה פורץ דרך משום שהוא טמן בתוכו כל-כך הרבה ניצחונות קטנים וסמליים. קרבר הפכה אחריו לראשונה שמנחילה לאמריקאית הפסד בגמר ברוד לייבר ארנה אחרי שש זכיות; היא נכנסה למועדון מצומצם של חמש נשים שזכו בטורניר כשהן מדורגות מחוץ לטופ 5; הייתה לגרמנייה הראשונה שזוכה בטורניר מאז שטפי גראף ב-1994 - וגם לשמאלית הראשונה שעושה את זה מאז מוניקה סלש ב-1996. חוץ מזה, סרינה לא הפסידה אפילו מערכה אחת עד המפגש מולה.
והיריבות בין השתיים זו נקודה ששווה להתעכב עליה בדיון עליהן, לא רק מהטעמים המקצועיים המובנים. כי בניגוד ללא מעט מתחרות שניסו לקרוא עליה תיגר לאורך השנים, לפעמים מתקבל הרושם שסרינה קצת מאוהבת בסגנית שלה (או לכל הפחות מעריכה אותה מאוד), לא עניין מובן אליו כשמדובר באחת שלא מנסה להתחבב או להרעיף אהבה מזויפת על אף אחד. אחרי ההפסד מולה במלבורן אמרה ש"אם אני לא יכולתי לנצח, אני שמחה שהיא ניצחה". אחרי הניצחון עליה בווימבלדון הסבירה ש"היא מוציאה ממני את הטניס הטוב ביותר שלי".
סרינה יודעת על מה היא מדברת. הגמר מול קרבר בווימבלדון היה ללא ספק אחד מחמשת משחקי טניס הנשים הטובים של השנים האחרונות, גם אם הוא נגמר בשתי מערכות. קרבר הייתה במיטבה, נתנה מעצמה מעל המצופה כמעט בכל מהלך ונתנה את התחושה שהיא יותר ממסוגלת לנצח שוב את מי שכבר התרגלה לפגוש במעמדים האלה מבלי לחוש ברגשי נחיתות.
בכלל, לטורניר ווימבלדון האחרון היה חלק חשוב בבניית המעמד החדש של קרבר כמספר 2 ראויה, שהראתה שיכולה ביום מן הימים להפוך למספר 1. המסע שעשתה עד לגמר (לא איבדה עד אליו אפילו מערכה) הוכיח שהטורניר באוסטרליה לא היה הבלחה, ושמדובר בשחקנית היחידה (פרט לויקטוריה אזרנקה, שנפצעה, נכנסה להיריון ונעלמה מחדש מהרדאר) שיכולה לאתגר את סרינה לאורך זמן.
את מספר הפנצ'רים שלה העונה אפשר לספור על יד אחת. הם כוללים טורניר לא מוצלח בדוחא וכמה תחרויות חימר רעות, משטח המהווה עבורה את עקב האכילס המרכזי בכושרה הנוכחי. הסיבה לכך פשוטה: הוא מעקר את העוצמות שלה מהקו האחורי. בלעדיהן היא דומה מדי לכמה שחקניות טובות אחרות בסבב, שיכולות לנצח את סרינה ביום אחד ולהפסיד לשחקניות הרבה פחות טובות ממנה ביום אחר.
אבל לשמחתה העונה האדומה כבר מאחוריה, ואחרי קמפיין דשא מעולה ששם עליה חותמת סופית של שחקנית מהקליבר העליון, הופעה משכנעת במונטריאול, מדליית הכסף המכובדת מריו והתחרות הכמעט מכוננת בסינסינטי, מחכה לה אחת האליפויות החשובות שידעה. במרחק קטן מכיבוש הטריטוריה שלא רבים התקרבו אליה, היא מגיעה לגראנד-סלאם כפייבוריטית הראשית לערער בשלישית על ההגמוניה של סרינה. לא סיטואציה מוכרת עבור הרבה מדי טניסאיות בעידן הוויליאמסיות.
דווקא מפני שמדובר במציאות שעדיין לא לגמרי הספקנו להתרגל אליה, יהיה מרתק לראות האם אנג'ליק קרבר יכולה להתמודד עם ההצלחה כפי שהתמודדה עם הציפייה המורכבת ממנה לעשות את מה שנראה היה כבלתי אפשרי רק השנה. השבוע בסינסינטי קרה לה מה שלא קרה לה הרבה מדי בתקופה האחרונה: היד רעדה לה, והמחבט נפל. עלייה של קרבר למקום הראשון לא בהכרח אומרת שהיא תהיה מסוגלת להחזיק בו לאורך זמן, אבל כן מראה עד כמה ההספק שלה בעונה הזו הוא איכותי (גם אם הטניס לא היה כזה לכל אורכה).
היום, כשסרינה עדיין פגיעה מאוד ולא מזכירה את השליטה הכל-יכולה שהגיעה לאליפות הזו בשנה שעברה, יש לקרבר סיכוי מוחשי נוסף להראות שוב לעולם שהענף שלה הוא לא ליגה של קבוצה אחת כפי שנהוג לפעמים לחשוב.
לפנייה לכתב/ת 
