האמנית שמביאה את גואה לפלורנטין
תום אלרום נסעה להודו עם בנה הקטן כדי לחיות בזול ולסגור את המינוס, ומצאה את עצמה בונה שם בית. בעוד שבוע היא תביא את רוחה של תת היבשת גם לישראלים, אלה שמתגעגעים אליה ואלה שעוד יתגעגעו
"אני בין הקו של הודו 1, שם אני חיה באזור גואה, ובין הודו 2, שזו פלורנטין, כך אני מרגישה הכי נוח", מסבירה תום אלרום בחיוך רחב שילווה את שיחתנו המתקיימת לרגל פתיחת פסטיבל "הודו בעיר" שהיא מפיקה ושיתקיים בתל אביב בין 7־10 בספטמבר, ברביעיית פלורנטין. הפסטיבל יכלול בין היתר תערוכות צילום מהודו, סדנאות יצירה של חינה ומקרמה וסדנאות תנועה כמו יוגה ואקרו־יוגה, חישוק וריקוד בוליווד בהדרכת הרקדניות מורני גרטנר ודניאל אברמוביץ'. ברחובות השכונה הכי הודית בתל אביב תנוע אפילו ריקשה סולרית כחלק מהפעילויות.
אלרום, שגם מנהלת את דף הפייסבוק "רוצים משהו מהודו", עוד שנייה וחצי בת 40 ויש לה ילד בן שש, איירי. בפטואה, השפה הרשמית של ג'מייקה, משמעות השם היא מצב המתאר שלווה בלי דאגות, "נו, מהשירים של בוב מארלי", היא מנסה לעשות סדר בדברים.
עכשיו הכול הרבה יותר ברור.
"אני, כמו שאתה רואה, בפרץ של עזוז ואנרגיה", היא שוב זורחת. "הכי מדהים כל מה שמתרחש, בעיקר הפסטיבל. זה הפרויקט הכי גדול שלי עד היום. כשראיתי את מתחם רביעיית פלורנטין מיד הרגשתי שאני יכולה למלא אותו בעולם של הודו. אחרי כמה חודשים של תכתובות הם אישרו לי, וזה קורה".
החיים של אלרום, כמו שכבר אפשר להבין, הם מסע אחד גדול. מסע רוחני, מסע קניות ומסע גאוגרפי. בגיל שלוש עברה עם משפחתה לאילת, וכשהייתה בת שמונה היא שבה לתל אביב. "המסע שלי, חוסר ההיאחזות, הגיע עוד מילדות", היא מאשרת. כשהייתה בת 18 היא כבר נסעה לבדה ללמוד עיצוב נעליים באנגליה למשך שנתיים. כשחזרה למדה בשנקר וסיימה תואר בעיצוב. אבל המסע המשמעותי נפתח כשהיה איירי בן שנה וחצי, ואלרום, אם חד הורית ומפרנסת יחידה, לא עמדה בעומס התשלומים. תחילה היא עברה לצפון, "צפון הארץ, אני מתכוונת", היא אומרת כדי שלא אטעה לחשוב שמדובר בצפון הודו. "המטרה הייתה לסבלט את הבית כמה חודשים ולסתום את המינוס. אחרי שנה וחצי שכללו בידוד מסוים, המינוס נסתם, אבל היה ברור שאם חוזרים לעיר נפער בור נוסף, ואז נפלה ההחלטה - אם כבר לחיות בזול אז למה לא בהודו?"
בעזרת חברים שכבר גרו בהודו ועם הזיכרונות הטובים שלה מטיול התרמילאים שערכה שם עשור קודם לכן, היא החליטה לנדוד לתת היבשת. "אמרתי לעצמי שזה לא הימור כל כך גדול, ומקסימום נחזור", היא נזכרת.
אלרום הגיעה לשם עם עבודה בתחום הכתיבה: עריכה, כתיבת צללים והוצאה לאור, עבודה שהיא קיבלה מאמה, הסופרת דורית זילברמן. "אימא שלי היא מה שנקרא סופר וומן", היא אומרת. "ערכתי עם אימא שלי ספרים בהוצאת אלרום, והיה משגע לעבוד איתה כי אנחנו מסתדרות טוב".
בגידולה השתתף גם אביה החורג, השחקן מנחם זילברמן ז"ל. "כולם מכירים אותו כאחד הסטנדאפיסטים הראשונים וכשחקן, אבל לא יודעים שהוא היה גם טבח מצוין", מספרת אלרום. "בשביל לאכול אוכל של בית, כמו שניצלים ואורז, היינו צריכים ללכת לשכנים, כי אצלנו היה טאקוס, וחלזונות ופטריות משונות. את כל המרכיבים שלא היו זמינים אז בארץ הוא היה מביא במזוודות מהמסעות שלו בעולם. זה מה שעניין אותו".
כמו אביה החורג גם אלרום כאמור יצאה למסע הפרטי שלה. עבודתה ככותבת אמנם סייעה לה בתחילת דרכה בהודו, אך עד מהרה פחת הקשר עם הלקוחות בשל המרחק, והיא חיפשה מקור פרנסה נוסף. "נכנסתי לאיזה פורום של אימהות ושאלתי שם אם יש צורך בפריטים מעניינים מהודו", היא מספרת. "מכמות התגובות הבנתי שזה יכול להיות הכיוון, וכך פתחתי את הדף 'רוצים משהו מהודו' שהפך עם הזמן לעבודה המרכזית שלי".
במסגרת עבודתה היא עורכת מסעות קניות בדלהי, בפושקר ובקטמנדו כמה פעמים בשנה ואז חוזרת לבית שלה על החוף בגואה, ובו היא גם מעצבת בעצמה חלק מהפריטים. "עברו 20 שנה מאז התחלתי ללמוד עיצוב, ואני מרגישה שעכשיו אני סוף סוף ביוריקה שלי", היא מכריזה. "העולם סנכרן את עצמו אליי כמו פאזל, ועד שהתחלתי את המסע עם איירי לפני כמה שנים, האנרגיות העיצוביות שלי היו ספונות וחיכו לפרוץ שוב והצ'אקרה נפתחה ופתאום הכול אפשרי".
ואיך איירי מתמודד עם כל המסעות שלך?
"כשהתחלתי להתעסק עם הקניות ולהסתובב בין הערים הגדולות איירי היה ממש סקרן. הוא היה עובר בין התכשיטנים ושואל אותם על הכלים המיוחדים שלהם, כך שזה גם כלי חינוכי מוצלח מאוד. עכשיו הוא כבר לא הכי מבסוט מזה, אבל הוא התרגל. אנחנו חוזרים לאותם מקומות מוכרים כבר כמה שנים, ואיירי מתפקד ככרוז שלי, הוא מתרוצץ לפניי, ובעלי העסקים יודעים שהישראלית הגיעה", היא אומרת, ואת פניה ממלא חיוך אימהי חם. "בגואה יש בית ספר לילדים נוספים ששוהים בה בעונה, והם מתפזרים בקיץ בתחילת עונת המונסונים".
מה יש בהודו שכל כך מושך אותך?
"הודו היא אקסיומה שמאזנת את הלחץ של התרבות הישראלית, ואני זקוקה לאיזון האנרגטי הזה. זו מדינה עוצמתית שיש בה ריחות וצבעים עזים ברחובות ויש בה גם מראות קשים של כלבים מרחרחים ערימות זבל ונהרות של סירחון. הודו היא המסע שלי, והגדילה של הבן שלי הכניסה אותי למסע הורות נוסף. היעד פחות משנה, חשובה ההוויה, ואני מרגישה בהוויה של מסע".
הכתבה התפרסמה במקומון "ידיעות תל אביב"