סן פרנסיסקו יפה. לא כמו ניו יורק, אבל אחרת. שכונות שכונות, מופרדות בגבעות תהומיות, כל אחת צבעונית ושונה. הבתים קטנים, כמעט מצוירים וברקע הים הכחול, אפור, ירוק, שקוף.

אנחנו פה רגועים, בדירת רווקים שאליה הצלחנו להכניס את חמישתנו. כי הרי עדיף וואן בדרום עם מקלחת ראש גשם על 3 בדרום עם סתם טוש פושטי. נושמים את הירוק וריח הים פנימה כשבבוקר אין ממש למה למהר.

טוב, זה לא ממש נכון. מכיוון שאת גשר הזהב, רחוב לומברד המפותל, ליטל איטלי, נאפה, גולדן גייט פארק, הייט ואשברי ואת סוסליטו סגרנו בביקור הקודם ביומיים וחצי, אז הפעם ממש לא חייבים. אפשר לנוח….רק תנו לי איזה שעתיים בבוקר לתקתק כל ילד לקייטנה שככה על הדרך במקרה הכינותי מראש, ואז יהיו לי 73 דקות שלמות לקפה, ספינינג (כן, גם את עצמי הצחקתי) או כביסה.

אז אחרי שבוע שבו ׳נחנו׳, הסתלבטנו מספיק והגיע הזמן קצת לחרוש את העיר. אבל אתם הרי מכירים אותי, אבני הפינה של העיר זה לחלשים.

אנחנו הולכים ישר על ההרד קור. טיפוס קירות בשכונת המישיון, ספינינג בקסטרו ושיא השיאים מתקן טרמפולינות שחורש על איזור בגודל של שכונה בינונית במנהטן על המים בקריסי פילדס. נהדר. אושר גדול. גם לי וגם לילדים.

הילדים התרגשו, ישר ויתרו על עוד סרט באייפד, אבל חס וחלילה לא על ׳מי עבר את הקו׳ באוטו. אחרי שלושה ריבים, שתי צרחות שלי למושב האחורי ומשיכת שיער אחת, ולמרות גוגל מפס שפישל הפעם - במקום 7 דקות בגן עדן הגענו ליעד אחרי 43 דקות של גיהנום. רצוצים אך מותשים.

יש!

אין מראה מלבב יותר לאמא בחופשה משפחתית מאשר מתחם סגור הרמטית, כמעט ריק, ללא פינות חדות, דורש מהילדים לחלוץ נעליים ואין בו צורך בהשגחה אישית. פרידום!!!

בהישמע הגונג, או אישור הפנסיונרית בקופה, כל ילד תופס אזימוט לטרמפולינה הקרובה ומתחיל בניתורי קנגורו צולע. אבל עניין הקפיצות משתפר אחרי ה-43 הראשונות. שקט….קצת פייס, קצת וואטסטפ, קצת בהייה באויר. 7 דקות שלמות.

״אמא…..בואי גם לקפוץ קצת…..״…מה?! שאני אקפוץ???……..נראה להם?! בת כמה הם חושבים שאני ?!……אוף…..עד שהיה לי שקט. אבל רגע…..זה נראה די נחמד כל ההשתוללות הזאת …אולי אנסה? אף אחד לא רואה אותי פה…..יאללה…..

אני מסתכלת ימינה ושמאלה. מקפלת שרוולים. הילדים באקסטזה - הם לא מאמינים….הגדולה אפילו מטה את ראשה כמו כלבלב שהתבלבל….וכן , אני עולה למתחם. כל הגוף מתג׳נגל ואני פורסת כנפיים ומנתרת. הופ, הופ, הופה…אני כבר מגיעה לגבהים יפים, הצחוקים מסביבי מעודדים ליותר ויותר גבוה. אושר! איזה כיף, שלא יגמר לעולם.

"רק מלראות אותם קופצים אני מרגישה את רצפת האגן".(צילום: Shutterstock)

אופס….שניה…..מה קורה פה……..הקפיצות נחלשות……..שיט……אני מכווצת ישבנים.

לזה לא ציפיתי…….מזל שהמכנסיים שלי כהים. כל קפיצה נוספת ואני בסכנת הצפה לא נשלטת.

רצה לפיפי אחרון ודי וחוזרת בשיא אוני……לא, זה לא ממש עוזר.

כל נסיקה אני מרחפת וכל נחיתה רצפת האגן שלי מתפקעת מצחוק והסכר נפרץ.

למה בשלט האזהרה פה, שכולל כל דבר בין איסור קפיצה בהטיה ימינה לאיסור קפיצה לטבעונים בעלי שיער ג׳ינג׳י, לא כתוב גם איסור קפיצה לאמהות בגיל העמידה, אחרי 3 לידות, בכושר בינוני, מסת שריר ששואפת לאפס ושלא עשו מספיק תרגילי קגלים בעשור האחרון?

אני בורחת ממזרן העינויים בתירוץ כלשהו על זעזוע מח או התקף לב קל.

הילדים כמובן פוזלים אלי לשנייה וממשיכים לנתר כמו איילות מסטוליות. אני תופסת ספרינט לשירותים בפעם הרביעית ומתיישבת מהר בפינה לבדוק שהשיטפון לא עשה את דרכו גם לנעליים (בכל זאת מרק ג׳ייקובז).

הגוף נרגע ואני מנסה לא ליישר מבט לילדים - כי רק מלראות אותם קופצים אני מרגישה את רצפת האגן, או תקרת הזכוכית, עומדות להיפרץ.

זהו, נגמר, טיימז אפ. מזל. הילדים רצים החוצה באושר. תודה לאל. רק להיכנס לאוטו ולטוס הביתה.

״אמא, היה ממש מעולה היום! חייבים לבוא עוד פעם!״ האמצעי מדלג ״בטח בטח - יאללה אודרוב לאוטו״. ״רגע אמא - אני חייב משהו שניה קודם״. הוא רץ אלי, מלפף את ידיו סביבי במבט אוהב מלא תום. אני נמסה. איזה אהבה. מרגישה כמו אם השנה. כורכת את זרועותי סביבו. מתמוגגת.ואז הוא דופק את החיבוק של הלייף ומכווצ׳ץ׳ לי את כל העניינים.

או…..סו קלוס!!!!!! ……כ״כ קרובה להשאר בפאסון של אחת בת 23 ללא בלאי שלפוחית ודאגות נזילה. כ״כ קרובה ללוק מתוקתק ללא כתמי רטיבות ומבט מבוהל, סו קלוס.

כנראה שבסופו של דבר, גם אצלי כל הנחלים זורמים אל הים, או אם לדייק, לכיוון המרק ג׳ייקובז.

(למי שלא הבינה, שתגדלי תביני).

חוץ מליהנות מכל רגע במנהטן ועדיין גם לקטר, חן מנהלת בלוג ״באמאשלי בניו יורק״ ובו המלצות סיורים, חוויות משפחה וסיפורי אמהות בעיר הגדולה.