אהבה זה כואב
מדוע האהבה כואבת כל כך? משום שזה תפקידה. הכאב שאנו חשים בזמן פרידה מאדם אהוב הוא הדבק החזק בעולם
בט"ו באב, חג האהבה, חגגנו את השמחה שבאהבה, את הפרפרים בבטן ואת הגעגועים המתוקים. היה נעים מאוד להיזכר, וכיף גדול לאהוב ולהיות נאהב. אהבה היא אולי החוויה היפה ביותר והמתנה הגדולה ביותר שהחיים יכולים להעניק לנו. הכי טוב לאהוב, וזה נכון תמיד, אבל לא הכול תותים באהבה.
שמחת האהבה היא רק חלק אחד מסיפור גדול יותר, שלא כולו שמח. נולדנו לאהוב, זה נכון, אבל נולדנו גם לכאוב.
האם האהבה תמיד כואבת? במילה אחת: כן! בסופו של כל סיפור אהבה מחכות לנו הדמעות. כאשר זוג אוהבים נפרד ללא כאב, בקלות, ברור לכולם שאהבתם הגיעה אל סופה הרבה לפני שנפרדו. פרידה מאדם אהוב היא אולי החוויה הכואבת ביותר בחיים. אני זוכר היטב, וכנראה לא אשכח לעולם, את מה שחשתי בוקר אחד במסדרון שמחוץ לכיתה ט' בבית הספר שלי בירושלים. את הכאב שאחז בי בבת אחת ולא הרפה, כאשר אימא וסבא באו לבית הספר בבוקר חורף מעונן, הוציאו אותי מן הכיתה, ובישרו לי שאבא שלי מת.
אני זוכר היטב: הלחץ המחניק על החזה. המסדרון שחג והסתחרר סביבי. האדם שאותו אהבתי יותר מכול מת ואיננו. הרגשתי שעולמי חרב עלי, ולא היה לי מושג איך ממשיכים לחיות. מאז עברו יותר מ-40 שנה ואני עדיין חי, וטוב שכך. ידעתי מאז הרבה אושר והרבה שמחה. אני אוהב מאוד את החיים. אבל הכאב ההוא עדיין שם, בתוך לבי. לא מאוד כואב, לא בלתי נסבל, אבל קיים. "פחות, אבל עוד כואב", כפי ששר יהודה פוליקר.
הדבק החזק ביותר בעולם
האהבות שלנו הן שחושפות אותנו לסבל ולכאב. ככה זה. "אף פעם איננו כה חסרי הגנה מול סבל, כפי שאנחנו כאשר אנו אוהבים. אף פעם איננו כה עצובים וחסרי ישע כפי שאנחנו כאשר איבדנו את מי שאהבנו, או את אהבתו". כך אמר זיגמונד פרויד, ואין ספק שהוא ידע היטב על מה הוא מדבר: פרויד היה אב שכול. בתו האהובה סופי מתה בגיל 26, במגפת השפעת שהשתוללה באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
מדוע זה כואב לנו כל כך? התשובה המדעית היא שככל הנראה האהבה כואבת כל כך משום שזה תפקידה. כאשר אנחנו אוהבים מישהו, אנחנו נקשרים אליו. המילה "קשר" אינה מקרית. אנו קשורים זה לזה בעבותות של אהבה, וזהו יסוד החברה האנושית וסוד כוחה. הכאב שאנו חשים לנוכח הפרידה ממי שאנחנו אוהבים הוא הדבק החזק ביותר בעולם. זה הדבק שמחזיק אותנו יחד – כבני זוג, כמשפחות, כחברים, כעמים, כבני אדם.
החברה האנושית לא הייתה מצליחה להתקיים אפילו יום אחד בלי הדבק הזה. בני זוג היו נפרדים, ילדים היו בורחים מן הבית, ידידים היו מסיימים את ידידותם, וכל מה שאנו רואים סביבנו היה מתפורר. יש אנשים שדבק האהבה לא נדבק אליהם, ולבם הוא לב של אבן. אלה הם הפסיכופתים. לא כואב להם, באמת לא כואב להם, ופגיעתם רעה.
לעומתם, לכל מי שאינו פסיכופת אין הנחות. "כואב לי הלב" אנחנו אומרים, ונאנחים אנחה כבדה. זה כל כך פשוט: מחיר האהבה הוא כאב לב. כאשר מישהו דוחה את אהבתנו, זה כואב. האם ההרגשה הזאת של כאב לב, המוכרת לכולנו, היא אכן כאב? בשנים האחרונות מתברר שכן. אבל זה קורה במוח, לא בלב, למרות שההרגשה היא של אבן כבדה המונחת על הלב. הכאב הנפשי חרוט לנו במוח, והולכת ומתבררת השפה שבה הוא כתוב בנו.
אחד הממצאים החשובים ביותר שהתגלו בתחום הזה בשנים האחרונות הוא שמנגנוני הכאב הגופני ומנגנוני הכאב הנפשי במוח חופפים במידה רבה. אותם אזורים במוח שהפעילות שלהם קשורה לחוויה הרגשית של כאב גופני מופעלים גם בזמן שאנו חשים כאב נפשי. כאשר אנו חווים דחייה חברתית, כאשר מי שאנחנו אוהבים לא משיב לנו אהבה, מופעלים במוחנו האזורים האלה. ככל שהם מופעלים בעוצמה רבה יותר, כך אנו חשים יותר "כאב לב". זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זה נכון.
איך בודקים דבר כזה? הדמיית מוח תיפקודית, המתבצעת במכשיר MRI, מספקת תמונה של עוצמת הפעילות של אזורים שונים במוח ברגע נתון. קל מאוד לגרום לנבדקים מתנדבים כאב גופני קל, בעודם שוכבים בתוך מכשיר MRI, ולראות מה משתנה במוחם באותו זמן. אבל איך גורמים לאנשים לחוש כאב נפשי של דחייה חברתית, דווקא כאשר הם שוכבים בתוך המכשיר הרועש הזה?
נעמי אייזנברגר ועמיתיה מהאוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס השתמשו במשחק מחשב שבו הנבדק משחק עם שתי דמויות נוספות בזריקת כדור, על גבי מסך מחשב הניתן לצפייה מתוך הסורק. הנבדק אינו יודע זאת, אבל שני השחקנים הנוספים הם וירטואליים – הם אינם בני אדם אלא חלק מתוכנת המשחק.
המשתתפים מוסרים את הכדור זה לזה, עד שברגע מסוים מפסיקות שתי הדמויות להתמסר עם הנבדק, וזורקות את הכדור רק זו לזו. "רגע, ומה איתי?" שואל את עצמו הנבדק, ומחכה שימסרו גם לו את הכדור. אבל הזמן חולף וזה לא קורה. החברים הווירטואליים ממשיכים להתמסר זה עם זה. וכאשר נופל האסימון, והנבדק מבין ש"הם לא רוצים לשחק איתי", מופעלים במוחו אותם אזורים הקשורים לחוויה הרגשית של כאב גופני. כואב לו הלב – וזה במוח.
עכשיו אנחנו יודעים איך זה קורה, אבל מה עושים עם זה? כאב נפשי ולב שבור הם חלק מן החיים, משום שהם חלק מן האהבה. צריך, וגם אפשר, ללמוד לחיות איתם. זה קשה מאוד, לפעמים זה נראה בלתי אפשרי, אבל הזמן רופא גדול, וכמוהו גם האהבה. ולכן, כאשר איבדנו את אהבתו של אדם אהוב, או אותו עצמו, וכואב לנו מאוד, וקשה לראות איך ממשיכים מכאן – צריך לנשום עמוק. זה הזמן להתכונן לדרך ארוכה אל ההחלמה, להיעזר באנשים שאנחנו אוהבים ואוהבים אותנו, ולהיזכר באמרתו הנפלאה של ר' מנחם מנדל מקוצק, שגם היא נכונה תמיד: "אין שלם מלב שבור".
לפנייה לכתב/ת 
