מטעין חרדה, מרוקן תקווה

בחודש האחרון הופיע ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מאות עיתונאים במופעי ראווה שנמשכו שעות ארוכות. קדמה למפגשים סדנה שבה כתב, עיבד והתקין את מצגת הישגיו ותפארת גדולתו. בסטנד־אפ בפני התקשורת הוא היה באלמנט שלו, רהוט, רציף, הומור משוכלל. הוא נתן רפליקות מבריקות כבדולח, החלקה אמנותית על הקרח.

המיצג היה פרפקט. התוכן היה מתעתע. לכן מוצע בזאת למר נתניהו תוכן חלופי, אמיתי ומהותי, נוגע בליבת חיינו ועתידנו.

אדוני ראש הממשלה, איש לא יכחיש את השכלתך הרחבה, את העובדה שאתה בקיא בהיסטוריה יהודית וכללית. אתה יודע שפעמיים בתולדות ישראל גברו הקנאים מהימין הקיצוני על המתונים, התגרו במעצמות והובסו על ידן, כך הלך בית ראשון וכך חרב בית שני.

נתניהו(צילום: לע"מ)

אתה יודע שמאז מלחמת העולם השנייה אף מדינה חברה באו"ם לא ניסתה להכחיד אף מדינה חברה באו"ם. היו וישנן הצהרות תוקפניות והיו וישנם עימותים - אבל ניסיון השמדה לא היה. דומני שהמקרה היחיד הוא פלישת טנזניה לאוגנדה, שהסתיימה עם סילוקו של אידי אמין. אף מדינה לא הושמדה - אבל עשרות מדינות קרסו לתוך עצמן. עשרות מדינות התפרקו. התפוררו. התמוססו. זה בדיוק מה שמתרחש כאן. זה התהליך הישראלי. הוא מתעצם במשמרת שלך.

בשנים האחרונות עטים ישראלים על דרכונים זרים. בקול רם מדברים על פספורטים לצורכי לימודים ועסקים, בלחש על דרכוני מילוט. בתקופתך גבר הביקוש לדרכוני מילוט, בגין אובדן התקווה ומשום שלא בטוח לחיות במדינה שהגיעה לפלייאוף עליון במדד השנאה העולמי, אחרי איראן וצפון־קוריאה. אנשים צובאים על השגרירויות הזרות כמו על איקאה. גם כשהדרכונים שוכבים במגירה - החרדה שוכבת בראש. יש לך כוח שכנוע, אתה מתנסח עוצמתי. ההפחדות שלך, הילוך האימים, שיטת הפחד ומשול, כל אלה עושים את שלהם ופועלים את פעולתם. אתה מטעין חרדה ומרוקן תקווה.

בתקופתך הואצו שלושה תהליכים מקבילים, קוויים וחד־כיווניים: הפריפריה מתדלדלת, הגדה המערבית פורחת. צעירים מהגליל ומהנגב עוברים להתגורר במרכז. צעירים מהמרכז עוברים לברלין ולקנדה, לארצות־הברית ולאוסטרליה. סליחה, שכחתי, יש לך בעיה ביוגרפית עם המסלול השלישי. אפרים קישון כתב על העולה היורד לחיינו. אתה היורד העולה לחיינו. אחיך, סא"ל יוני ז"ל, נהג לדבר עם חברים ביחידה על "אחי היורד", בשנים ההן שלאחר מלחמת יום כיפור כאשר "יורד" היה לא לגיטימי ואף מגונה.

אתה אומר שעשית מאמץ עילאי בעניין השלום, נניח. שאילו התרת לשליח האישי שלך עו"ד יצחק מולכו ולראש המוסד יוסי כהן לחשוף עד כמה היית מוכן להרחיק לכת מול אבו־מאזן, הייתה משתררת תדהמה, נניח — אבל גילית למגינת לבך שאין פרטנר, נניח. אלא שבשביל לשחרר אותנו משליטה על הפלסטינים לא צריך פרטנר. כבר בראשית שנות ה־90 אמרת בשיחות פרטיות שלא נוכל לשלוט לעד בעזה ובכל יהודה ושומרון ועלינו להתעקש מטעמי ביטחון על בקעת הירדן וגב ההר. לימים סיפרת שבשיחות שקיימת עם בני בגין, ערב הודעתו על תמיכה בך, הבטחת לו, שלא תחלק את ירושלים אך בכוונתך לסיים או לצמצם את השליטה בפלסטינים. אני לא בטוח שכך אמרת לו, אני בטוח שכך סיפרת שאמרת לו.

כל ההתנחלויות המבודדות הפזורות שתי וערב הן נטל כבד גם לשיטתך, ציינת זאת במשא ומתן שניהלת עם בוז'י הרצוג. ישאל השואל מדוע אינך עושה מעשה. מדוע? משום שעל פי הפרשנות שלך, כלומר הפחדנות שלך, כל מי שניסה לעשות דבר מה — אכל אותה באופן אישי. עיינו ערך: מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט. אפילו יצחק שמיר, הימני והנוקשה מכולם, שהלך על ממשלת אחדות ואימץ את תוכנית האוטונומיה של רבין, הופל בבחירות, כך לפי פחדיך.

מצוקת הדיור, פואטיקה 

בישיבת ממשלה ביום 17.1.2010 נשאת נאום מכמיר לב ומדמיע על מצוקת הדיור, ספרות ממש, פואטיקה. צ'רלס דיקנס, מחבר הספר "ימים קשים", לא היה מתנסח טוב ממך. אמרת כך: אנשים ממשכנים את כל חייהם עבור ארבע קירות. בני אדם נחנקים בין גדרה לחדרה. אני הולך להפיל את חומת הביורוקרטיה. לשים קץ למסע הייסורים, כבר במושב הקרוב של הכנסת. מאז שהשמעת את הבלדה הזו עברו כמעט שבע שנים ומחירי הדירות התייקרו פי שניים.

(צילום: מוטי קמחי)

לא נעסוק בזוטות ולכן נשכח את הבטחתך מלפני עשור שבעוד עשור תהיה כלכלת ישראל בין עשר החזקות בעולם, היום לפי קרן המטבע הבינלאומית אנחנו קרובים יותר למקום ה־40.

פנינו לא לקטנות, איננו קמעונאים, לכן נקפל למענך את כל דגלי הרפורמות. לא נספור כמה שנים עברו מאז הבטחת להקים שתי ערים גדולות בנגב, דוגמת פניקס, אריזונה ולאס־וגאס. נשכח מהבטחתך למע"מ אפס על מוצרי מזון. נאפסן את תוכניתך ליום לימודים ארוך. נניח לשינוי שיטת הממשל, שינוי שהוא אליבי משומש להיעדר מנהיגות. אי־אפשר למשול כאן, הצהרת ערב הבחירות, והתחייבת לשנות את שיטת הממשל במושב הראשון של הכנסת.

שחקן תיאטרון, שחקן נשמה 

אמרו לך שההסכם האמריקאי־איראני הוא מעשה עשוי, התחננו בפניך לוותר על הפוזות והמניירות ולנסוע להביא פיצוי. אני לא מכיר פיצוי נגד נשק גרעיני, אמרת. אני לא מכיר פיצוי על השמדת שישה מיליון יהודים, אמר לך האומר, ובכל זאת בן־גוריון השכיל לחלץ פיצויים מגרמניה והציל אז את כלכלת ישראל. יכולת לשדרג את כוח המגן בתוכנה, בחומרה ובאמצעי הגנה. יכולת לייצר אלפי מקומות עבודה בתעשייה. אבל בחרת להיות שחקן תיאטרון ולא שחקן נשמה.

עוד מעט ימלאו לך 67 ועוד מעט תסגור 11 שנים כראש ממשלה. הגעת לגיל אישי ופוליטי שבו צריך להתחיל לחשוב על מוטביך ולא רק על מיטיביך. פעם המלצת, האצת, במישהו לפגוש את הטייקון האמריקאי שלך. מה מעניין בו? שאל השואל. הוא בן של נהג מונית מבוסטון שעשה 40 מיליארד דולר, התפעמת בהערצה פעורת עיניים. לפני חודשים אחדים, תוך הרהור פרישה מהפוליטיקה המאוסה, אמרת שאתה יכול לעשות בקלות 300 אלף דולר בחודש. חיי אדם אינם מסתכמים בכסף, אמר לך בן שיחך, צריך אדם לחיות למען משהו גדול מיצריו ומצרכיו.

מי יודע כמה שנים עוד תכהן כראש ממשלה, אולי שנה אולי עוד עשר. אבל אם מבחני התוצאות, אם הביצועים יימשכו כפי שהם - ההיסטוריה תתפוס את ראשה בידיה.

נסה להרפות, או אם אפשר להתרפא, מהאובססיה לתקשורת. די, מספיק, חדל להתמקח עם עורכים ועיתונאים בטיעונים קבצניים ונימוקים תגרניים, טיעונים הקטנים אפילו על מנהל לשכת העיתונות. הרי בסוף, באמת, בסך הכל, התקשורת רכה איתך בהשוואה לקודמיך. התקשורת חומלת, מרחמת, על בני ביתך הסמוכים על שולחנך, כלומר סמוכים על שולחננו.

דרך אגב, משיחות עם עיתונאים, ימניים ושמאליים, דתיים וחילוניים, שנכחו במופע הקיץ שלך - הגעתי למסקנה, שמאז המפגשים הם מחבבים אותך יותר אך מאמינים לך פחות.

המאמר פורסם היום ב"ידיעות אחרונות" 

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חדשות ערוץ 2