געגועיי לאגאסי / טור
טניס הגברים האמריקאי נמצא במשבר, ככה זה שהמדורג הבכיר של המדינה ממוקם אי שם בעשירייה השלישית בעולם. מדוע זה קורה? והאם בכלל יש סיכוי לראות שוב את הימים היפים של אגאסי ושות'? רגע לפני ה-US OPEN, שרון דוידוביץ' נזכר בעבר הלא כ"כ רחוק
שני דברים משמעותיים, יותר או פחות, אירעו בשבוע האחרון: 1. ציון עשור בדיוק לפרישה מלאת הדמעות של אנדרה אגאסי, 2. עלייתו של סטיב ג'ונסון למקום ה-21 בעולם – לפני כל אמריקאי אחר בסבב.
ובפער העצום הזה, בין הדמעות הבלתי נשכחות של דמות הטניס המשפיעה ביותר בהיסטוריה המודרנית, לבין האלמוניות היחסית (אלא אם גם אתם עוקבים נלהבים של טורנירים סטייל נוטינגהם), נפערה התהום העמוקה של טניס הגברים האמריקאי.
נאום הפרישה ההוא היווה פרידה מדור הזהב של סמפראס, קורייר וצ'אנג, ואילו רבע הגמר של ג'ונסון החביב והסימפטי בטורניר סינסינטי בשבוע שעבר – רבע גמר המאסטרס הראשון שלו בקריירה כשהוא כמעט בן 27 – מסמלים את האפרוריות אליה שקעה המדינה שפעם שלטה בענף הגברים.
גיבור תרבות
כדי להבין את המשמעות בין המילה "טוב" לבין המילה "חשוב", צריך להבין מי זה, או יותר נכון מה זה – אנדרה אגאסי. אף חובב טניס לא יכול להחשיב את האמריקאי בעל אלף התסרוקות והקרחת האחת והיחידה, כטוב ביותר בכל הזמנים. סביר להניח שגם לא בחמישייה, למרות 8 תארי גראנד סלאם. יתרה מזאת – גם במרבית הקריירה שלו, לא בטוח שהוא היה השחקן הכי טוב או הכי מוכשר בסבב (ד"ש לפיסטול פיט).
אבל אנדרה אגאסי עשה לטניס מה שמייקל ג'ורדן עשה לכדורסל או הביטלס עשו למוזיקה. הוא היה הפנים של הענף והצליח להוציא אותו מהתבנית הנקייה והמהוקצעת של "הספורט הלבן", למקום רועש, צבעוני, מלא חיים.
הוא הפך לפרזנטור של אינספור מוצרים, כולל אפילו "פפסי" – מוצר ששמר את הפרצוף שלו לשמות גדולים בתרבות האמריקאית כמו מייקל ג'קסון או מדונה. המשחק שלו היה מלהיב, אבל הוא היה מהראשונים שלו שיחק עבור עצמו, אלא עבור הקהל שלו. ובגלל זה, בנאום הפרידה הכה מרגש, הוא קודם כל הודה להם. בלעדיהם, הוא לא היה שווה כלום.
אגאסי היה גיבור תרבות. וגם אחלה שחקן טניס.
אל תבנו על ג'ונסון
2016 היא לא תחתית הבור. כבר היו שנים גרועות יותר לאמריקה. כיום יש את ג'ון איזנר, ג'ק סוק, סם קוורי, דונלד יאנג וטיילור פריץ בן ה-18, ואופטימיות זהירה בגילאים הצעירים שמשהו גדול עומד לקרות בעתיד. אבל השורה התחתונה נשארת סטטית כבר שנים – טניס הגברים האמריקאי נטול "סטאר קוואליטי". אין לו שום סטאר, וגם לא ממש קוואליטי (איכות). עוד לא קם היורש, על המגרש או מחוצה לו, שיכול במחי כריזמה "אגאסית" להחיות מחדש את הענף באמריקה.
בינתיים המכללות במדינה עובדות נכון, וישנן מספר אקדמיות מובילות, כמו זו של ניק בולטיירי האגדי, אבל באופן יחסי זה פשוט לא מספיק. כי בסופו של דבר, אתלט אמריקאי מוצלח יעדיף להתמקד בענפים זוהרים יותר כמו כדורסל, פוטבול, או בייסבול, מאשר בספורט היחידני והסיזיפי מנטלית כמו הטניס. עשור אחרי שאנדי רודיק היה לאמריקאי האחרון שהגיע לגמר הגראנד-סלאם הביתי, אין מה לבנות על גמר אמריקאי נוסף. הרי אם האמריקאים מחליטים משהו, זה קורה. וכרגע הם עדיין לא החליטו לייצר אגאסי חדש. מצד שני – לעולם לא יהיה באמת עוד אגאסי.
