"לא מבינה איך יכולת לעשות את זה לבתך"
תהילה גבאי דויטש נאלצה לחזור לעבודה בתום חופשת הלידה ורשמה את בתה למשפחתון, למרות שרצתה להיות איתה עוד תקופה בבית. אחרי שספגה ביקורת על כך ש"זה אכזרי לשלוח תינוקת כל כך קטנה למעון", היא החליטה להשיב לאותה אישה ולאמהות נוספות בכתב
אין שבוע שבו אנשים זרים גמורים לא מחטטים לי בחיים האישיים. כשהתחתנתי בגיל 20 שאלו אותי למה התחתנתי כל כך צעירה, כשהייתי נשואה חמש שנים עד שהבת שלי נולדה היו שואלים את השאלה הנצחית "מה עם ילדים", ומאז שהיא התחילה ללכת שואלים "מתי תעשי לה אח קטן". הגדילו לעשות אלו שטענו כי "את עושה נזקים פסיכולוגים לילדה" או "מגדלת ילדה מפונקת כי אין לה אחים". בקיצור, אני למודת חיטוטים בחיי האישיים. התרגלתי, אימצתי לי תגובות עוקצניות, גידלתי עור של פיל ולמדתי לסתום או להקניט, בהתאם למצב רוח ולסיטואציה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לדבר אחד אני לא יכולה להתרגל ולא אתרגל בחיים. לאמהות שבטוחות שמי שלא נוהגת כמוהן זה בגלל שהיא לא מוכנה להתאמץ או לא מוכנה להקריב. ניהלתי לאחרונה שיחה כזאת שיצאתי ממנה מרוסקת, ויש לי עור של פיל, קשה לרסק אותי.
סיפרתי לאמא אחת ששלחתי את בתי למעון בגיל שלושה חודשים ויום. היא הייתה בהלם לכמה שניות, ואז פסקה שאני פשוט לא מוכנה להקריב בשביל הבת שלי. היא סיפרה לי בערגה על הרגע הקסום שבו התינוק הנסיך המושלם שלה היה בן שלושה חודשים והיא פשוט לא הייתה מסוגלת לשלוח אותו לגן, ולכן היא נשארה איתו בבית. היא גם דאגה לציין שזו הייתה הקרבה והיא הייתה צריכה קצת להצטמצם (אבל לא נורא כי ההורים עזרו לה, כי הרי בימינו אי אפשר להסתדר בלי עזרה מההורים). היא לא עצרה פה וסיימה במשפט המחץ: "זה פשוט אכזרי לשלוח תינוק כל כך קטן למעון עם עוד הרבה ילדים. אני לא מבינה איך יכלת לעשות את זה לבת שלך".
גברת יקרה, יש לי חדשות עצובות. גם אני רציתי להיות בבית עם הבת שלי, לפחות עד גיל שנה או לפחות עד שהיא תתחיל לאכול מוצקים או ללכת. אבל מה לעשות שזה לא היה אפשרי? בגיל שלושה חודשים ויום שמתי אותה במעון והלכתי לעבוד. עד היום כשהיא בת ארבע אין יום שאני לא שמה אותה בגן ונזכרת בתמונה שלי מעבירה אותה לידי המטפלת כשהיא עם בגד גוף קטן וורוד, עדיין יונקת ובגודל של גור.
נסעתי לעבודה ובכיתי כל הדרך, שאבתי לה חלב ושמרתי לה במקרר, וכשהיא הייתה בת ארבעה חודשים רעדתי מפחד בעבודה כי הייתה מלחמה והיו אזעקות והגורה הקטנה שלי הייתה בגן בלי ממ"ד. קל זה לא היה.
אל תפספסו:
- "אנשים כל הזמן שואלים אם אני בהריון"
- "לא אהבתי את הבן שלי כשהוא נולד"
תבינו, כשאתן מציגות את ה"להישאר בבית" כמשהו שהוא פשוט עניין של רצון או קצת הקרבה זה פשוט זורה מלח על הפצעים לאמהות כמוני שבאמת רצו. אבל מה לעשות שבגיל 25 כשנהייתי אמא, הייתי עדיין סטודנטית והרווחתי בערך 4,500 שקלים. בעלי הרוויח 6,000 שקלים וכדי לשלם שכירות של 3,000 שקלים בחודש ולא להזרק לרחוב היינו חייבים את המשכורת שלי.
מה לעשות שהחיים זה לא תכנית כבקשתך? לי אין סבתות שיכולות לשמור על הילדה חצי שנה. אם הייתי מפסידה משכורת של חודש אחד היינו נכנסים לחובות, שזה בהחלט לא מעשה אחראי לעשות כשיש תינוקת קטנה בבית. אז עם כל הצער וכל הכאב, לקחתי את הגורה הקטנה, נסעתי לעבודה בשני אוטובוסים, ואחרי העבודה רצתי הביתה להניק אותה ובערב ישבתי ללמוד למבחן או לכתוב עבודה סמינריונית.
לי לצערי לא הייתה אפשרות בחירה, גם אם ממש רציתי לא יכולתי להשאר עם הבת שלי בבית. זה לא הופך אותי לאמא רעה.
הכותבת היא נשואה ואמא לניצן בת ה-4
צפו במחאת ההורים על אורך חופשת הלידה:
לפנייה לכתב/ת 
