צריך לדעת לשחרר: כשהפסקתי לרוץ והתחלתי לאכול ג'אנק

אני מסתכלת עליהם. מסודרים כל כך יפה, מדוגמים, צבעוניים ויפים. חשבתי על כל פריט שהכנסתי למזוודה, הייתי אופטימית במיוחד. לקחתי שני זוגות נעלי ספורט, טייצים, גופיות, גוזיות, כובע, אוזניות, נרתיק לטלפון, הכל פיקס, רק נשאר דבר אחד קטן - לרוץ.

מזג אוויר קריר, נופים מטריפים, ראש נקי מדאגות ושינה טובה - אלה התנאים האידיאליים לריצה שהיו לי בעשרה ימים של חופשה משפחתית ביער השחור. אבל לפעמים אריזה יפה, שלא לומר מושלמת, לא מספיקה. הכל הוחזר הביתה בדיוק באותו מצב שיצא, ללא טיפת זיעה, ישר לארון.

אגם טיטיזי - גם שם לא רצתי

דווקא יש משהו מיוחד בריצה במקומות חדשים ולא מוכרים. ממש דמיינתי את עצמי בתוך כל הירוק הזה, שואפת אוויר נקי, ללא טיפת לחות. אז ביום הראשון נחתי מהטיסה, ביום השני התלבטתי לרגע אם לקום שעה מוקדם יותר מכל המשפחה ולצאת לסיבוב בכפר הפסטורלי, אבל הרגשתי צורך לישון כמו שצריך. ביום השלישי כבר בכלל לא חשבתי על זה. ביום הרביעי הסתכלתי באזור וראיתי בעיקר הרבה עליות, מה שישר הוריד לי שוב את המוטיבציה.

ביום החמישי, כשהתחלתי כבר להרגיש קצת מוזר, למרות שהלכנו כל יום במשך שעות, הגעתי למסקנה שאני בעצם די פוחדת לרוץ שם לבד כי אם משהו יקרה, רק הפרות יראו אותי וזה לא ממש פתרון מוצלח. להשאיר את הבנות בחדר ולרוץ עם בעלי גם לא היה רעיון טוב כי ישר חשבתי על אותה ילדה שההורים שלה השאירו אותה במלון ועד היום לא מצאו אותה.

(צילום: סולאל פקיאל)

ביום השישי שיחררתי והודעתי שאני לא רצה עד סוף החופשה. במקום זה אכלתי ג'אנק והרבה, כי מסתבר שברגע שמשחררים את הרסן אין דרך חזרה. התפריט הורכב מלחמניות עם חמאה, פרצלים, פיצות, גלידות ולשם האיזון גם ירקות (החסות שם יפות כל כך!). פתאום לא היו לי מחשבות מה לאכול לפני ריצה כדי שיהיה לי כוח ואחרי ריצה כדי להחזיר לגוף מה שהוא צריך וכל החישובים שיש לי בראש על איזה תזונה הכי מועילה לי, איפה יש חלבונים, כמה כורכום להכניס לאוכל ולא לשכוח להוסיף לאוכל זרעי צ'יה ופטרוזליה בכל הזדמנות.

לטורים הקודמים:

- "אז למה את רצה אם את כל-כך סובלת?"

- נמצאה השעה ה-25 - כך מצאתי זמן לרוץ

- למרות הפציעה, רצתי חצי מרתון

לרגע חשבתי שאולי לעולם לא אוכל לחזור לריצה ולתזונה נורמלית אבל אז הקול השפוי שצץ מדי פעם אמר שזה דווקא טוב מדי פעם לשחרר, וליתר ביטחון קניתי שקדים וכל הזמן הצעתי לכולם כי כמה שקדים בנאדם יכול לאכול? במיוחד כשהאופציות הן סנדוויץ' מבגט טרי עם גבינת עזים או איזו פיצה מוצרלה רותחת.

חזרנו לארץ מותשים ומרוצים. הגעתי למסקנה שאם עברתי 12 שעות בפארק אירופה ועמדתי בתורים במשך שעות, אני בהחלט מוכנה למרתון. לא זוכרת שכאבו לי ככה הרגליים בכל המרוצים שעשיתי עד היום.

מוכנה למרתון (צילום: סולאל פקיאל)

48 שעות אחרי שהגענו הביתה, יצאתי לאימון עם הקבוצה. היה לא קל בכלל אבל איכשהו זה נגמר בסוף וחזרתי לשגרת האימונים הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. משום מה יש להרבה מתאמנים פחד לא מוצדק שאם הם לא ירוצו כמה ימים הם ייצאו מהרוטינה של האימונים ואחר כך יהיה להם קשה מאוד לחזור.

אז אני שמחה לבשר שאמנם האימון הראשון היה לא פשוט אבל אחר כך המשכתי כרגיל. הגוף לא שוכח כל כך מהר, ואפילו לתזונה הנורמלית חזרתי מהר מאוד. כי קצת קשה לצאת לאימון אחרי שאוכלים בגט עם חמאה, ואם הגוף היה כל כך בסדר איתי וחזר לשגרת האימונים די מהר, מגיע לו איזה תמר מגה'ול רגע לפני שיוצאים לדרך וחוזרים סופית לשגרה.

ביגוד ונעליים: אדידס

ריצת בוקר בשטח אחרי החזרה לארץ: