פואד שאני זוכר מהקרב בפטרה
בתחילת 1968 הצטרף העיתונאי רון בן ישי לפשיטה של סיירת שקד על בסיס מחבלים שנהגו להפגיז את יישובי הערבה ולמרר את חיי תושביהם. רגע לפני הנחיתה נפתחה אש תופת שפגעה במפקד היחידה, אבל הוא לא הזכיר זאת וניהל את האירוע בקור רוח, עד החזרה לישראל. זיכרון אישי מהקרב בפטרה
בנימין בן אליעזר
הכרתי את בנימין בן אליעזר לפני 47 שנים, כשלושה שבועות אחרי מלחמת ששת הימים. מלחמת ההתשה אך זה החלה ובגזרת התעלה עוד לא היו בונקרים שאפשר לתפוס בהם מחסה מהפגזות הארטילריה ומהפצצות המיגים המצריים. סיירת שקד התמקמה במאהל קטן ובכמה חושות בעיבורה של העיירה קנטרה על הגדה המזרחית של תעלת סואץ.
מהבסיס הזה, שבמרכזו עץ תות עבות, היו חיילי הסיירת יוצאים בג'יפים ובזחל"מים להביא מזון ואספקה ללוחמי צה"ל שהתמקמו בשוחות שועל אישיות שנחפרו ביד, בחופזה, על סוללת העפר שלאורך התעלה. בגדה המערבית שלה, במרחק של 160 מטר, היו עמדות הצבא המצרי שהמטיר אש מקלעים, אר.פי.ג'י ומרגמות על חיילינו, ובעיקר על שיירות האספקה החשופות שהיו נוסעות על דרך צרה שאין לסטות ממנה. מצדה האחד התעלה ומצדה האחר ביצות טובעניות שקרום מלח לבנבן ושברירי כיסה אותן.
בנימין בן אליעזר הלך לעולמו בגיל 80
דרכו האחרונה
השר לשעבר בנימין בן אליעזר נפטר בגיל 80
ירון דרוקמן ורותם אליזרע
בן אליעזר, שעלה מעיראק בגיל 14, שירת כ-30 שנה בצה"ל. הוא שימש כמפקד סיירת שקד והשתחרר כתא"ל. בין היתר כיהן כשר הביטחון ויו"ר העבודה
הייתי אז כתב צבאי של "קול ישראל". זו הייתה תקופה לחוצה ומהשיירות לאורך התעלה נגבה מחיר דמים. לא יכולתי שלא להתרשם מהאופן הענייני והסמכותי שבו ניהל בן אליעזר את הלחימה. כשהתחילה הפגזה היה נשכב בעצלתיים במחפורת רדודה תוך שהוא ממשיך לחלק הוראות ולוגם בלי הפסק קפה שחור מפינג'אן שהכינו לו הגששים של היחידה, או שהיה תופס לוחם שנראה היה שקשה לו, מחבק אותו ומנהל איתו שיחה מלב אל לב נטולת פוזה ודיסטנס. כמעט תמיד היה הלוחם עוזב כשחיוך על פניו.
התרשמתי מקור הרוח ומהמנהיגות השקטה, המתובלת בהומור עיראקי, שהתקבלה ללא עוררין על ידי אנשיו גם כאשר ספגו אבידות. חלק מהאנשים היו עדיין שיכורי ניצחון מההצלחה הגורפת במלחמה ונטו להתפרע. פואד ידע לרסן אותם.
יורים עלינו בירדן
אבל החוויה המכוננת שלי עם פואד, שהיא בעצם הסיבה העיקרית שבגללה אני כותב בשבחו, התרחשה כמה חדשים לאחר מכן, כשהצטרפתי בתחילת 1968 לפשיטה מוסקת שערך כוח מסיירת שקד. המחבלים, אנשי פתח, התמקמו באותה תקופה בירדן בגוש הרים שממזרח לערבה והציקו באש מרגמות ומטענים לעין יהב, חצבה, יטבתה ויישובים אחרים מבודדים ומרוחקים זה מזה.
המלך חוסיין עדיין לא התאושש מתוצאות המלחמה ולא ניסה למנוע את הפעילות החבלנית, והחיים באזור - שהיו קשים ממילא בגלל החום והמחסור במים - הפכו כמעט בלתי נסבלים עבור תושבי הערבה. אלוף פיקוד דרום דאז אריק שרון החליט לבצע "פטרולים אלימים" בשטח הירדני. המטרה הייתה לאתר את בסיסי המחבלים, לפגוע בהם ועל ידי כך להרחיקם פנימה לתוך ירדן.
פואד והיחידה שבפיקודו היו באותם ימים בחירתו הראשונה של שרון לביצוע משימות מיוחדות. כך יצא כוח קטן, כ-12 איש בפיקודו של פואד, בשני מסוקי "אנפה" מהדגם הישן לאחד מסיורי הלחימה האלה. היעד היה מתחם הארמונות הנבטיים בפטרה.
(צילום: חנניה, מערכת 'במחנה')
כאלוף משנה, עם עזר ויצמן(צילום: דובר צה"ל)
דלתות המסוק היו פתוחות כדי שנוכל לזנק החוצה עם הנחיתה, וכך יכולתי לראות את רשף הירי מבזיק מאפלת החללים הפעורים בסלע. במסוק החלה להתפוצץ התחמושת שהבאנו איתנו. לימיני ישב המקלען. הוא לא ירה משום מה. לשמאלי ישב פואד. שמעתי אותו מדבר בקשר עם הטייס במסוק מספר 2 שהיה עדיין מעלינו ובמרחק די רב מאחורינו. הוא ביקש, ללא התרגשות ובנימה עניינית להפתיע, שיחפו עלינו אבל מרחוק כדי שהמסוק השני לא יכנס למלכודת האש שאנחנו היינו כבר בתוכה.
הספדים
"פואד היה לוחם אמיץ - ולצד זאת רגיש וקשוב"
מורן אזולאי ואיתמר אייכנר
יו"ר העבודה הרצוג: "פואד היה לוחם עז נפש". שר הביטחון לשעבר יעלון על קודמו בתפקיד: "מפקד מנוסה ואמיץ לב, שמעל הכול היה איש של אנשים"
או אז ראיתי את פואד מחזיק בקרסולו, שהדם טפטף ממנו, ושמעתי אותו מדווח בקשר לשרון בתמציתיות: "יש שם כוח די גדול. אני יכול להמשיך במשימה אבל זה גבולי. אין לי מספיק לוחמים לבצע טיהור הארמונות. להחלטתך". הוא לא הזכיר במילה את העובדה שנפצע.
התברר שגם אני חטפתי ושהמקלען לידי שותק מהלם קרב. שרון החליט להחזיר את הכוח לשטח ישראל ולהנחית את המסוקים בבית חולים שדה שנפרש בחצבה. פואד, עדיין אוחז בקרסולו כדי לעצור את הדימום, תכנן בקשר-הפנים עם יגאל מור את נתיב החזרה כך שלא ניפגע מאש הצבא הירדני שהחל כבר לירות לעברנו.
לא עברו חודשים רבים ופואד חזר לפקד ולהילחם כאילו לא קרה דבר. ההתנסות המשותפת קושרת בינינו עד היום.
ממפקד נערץ לפוליטיקאי חסר עכבות
הוא מעולם לא שכח את הנופלים מהיחידה והפצועים שנשארו נכים, ותמך בהם ככל יכולתו. האינטליגנציה הרגשית שלו הייתה יוצאת דופן והוא לא היה זקוק להסתחבקות כדי שאנשים ירצו בחברתו. איש של אנשים שהיה חבר של הנשיא המצרי מובארק כשם שהוא איש רעים להתרועע ונערץ על פקודיו לשעבר עד עצם היום הזה. הם לא התרשמו משום מה מהדימוי המגחיך ב"ארץ נהדרת". כך גם במגזר הדרוזי, במגזר הבדואי ובקרב ערביי ישראל. גם שם רוחשים לו הרבה אמון וחיבה.
(צילום: עמית שאבי)
אבל כשחלה ואושפז דאגתי לו ועקבתי אחרי מצבו ואחרי שהחלים נפגשנו מדי פעם. אחרי שהתפוצצה פרשיית השחיתות ניסיתי לברר לעצמי איזה מה הפך את פואד ממפקד קרבי נערץ על לוחמיו לפוליטיקאי חסר עכבות שעושה לביתו. נדמה לי שהתשובה נעוצה בכך שאומץ לב פיזי, קור רוח ומנהיגות ערכית שאדם מגלה בשדה הקרב אינם מסייעים לו - כשהוא נעשה פוליטיקאי צמרת - להתמודד עם ההיבריס המשחית והפיתויים הכספיים מצד אנשים שרוצים להשחית אותך ולהשתמש בך.
פואד לא היה הראשון ולא האחרון שעבר את התהליך הזה, אבל אני עדיין זוכר אותו כפי שהכרתיו. אינך יכול להיות שיפוטי לחומרה כלפי מי שעמו עברת התנסות דמים, אפילו שזה היה לפני 50 שנה. לכן אהבתי אותו וכעת הוא יחסר לי.
לפנייה לכתב/ת 
בנימין בן אליעזר
צילום: דובר צה"ל
מומלצים
