מאבק הנאצים בבריטים על מטמון הזהב בג'נין
שמועה שנפוצה לפני 80 שנה יצרה מאבק בין בריטניה לגרמניה הנאצית על מטמון זהב, שבתחילה חשבו שנמצא בעבר הירדן אך עם הזמן החיפוש התמקד בהרי ג'נין. המעצמות החליטו לשתף פעולה, הסכימו לחלק את האוצר ואף מונו נציגים למו"מ. לאחר מכן הנציג הגרמני נעלם, ונכנסו לתמונה אציל מקומי ונערה צעירה, ומכאן הסיפור הסתבך. האם הזהב נמצא בסוף?
מטמון מטבעות זהב, שהתגלה לא מכבר בקיר של אחד מבתי שרונה המשופצים, לא הדליק את קנצלר גרמניה אנגלה מרקל כמו מטמון הזהב שהגרמנים חיפשו לפני 80 שנה בהרי ג'נין של ארץ ישראל המנדטורית. הבהלה לזהב אחזה את ברלין בעקבות מידע שהגיע מסוכן גרמני בארץ, בעל מאפיה שהיה חבר המפלגה הנאצית ביפו. הוא סיפר על שני ארגזים גדושים במטבעות זהב שנחשפו במקרה בעבר הירדן, בבית קברות צבאי גרמניה של חללי מלחמת העולם הראשונה. לדבריו, שווי האוצר נאמד ב-20 אלף לירות זהב אנגליות.
לכתבות נוספות במדור כשבגרוש היה חור
זה היה הון תועפות באותם ימים של פברואר 1934, שווה ערך בסדר גודל של מיליוני ליש"ט. הסוכן אמנם הקפיד לדייק שהמידע אשר התגלגל ליפו טרם אומת. אבל צמרת המפלגה הנאצית הייתה באופוריה. הראשון שנדלק היה גזבר המפלגה מרטין בורמן, סגנו של היטלר. הוא הדביק את הפיהרר בהתרגשותו, והיטלר הורה אישית לשים יד על האוצר. זה קרה בשבוע השני לעליית הנאצים לשלטון, והוא ראה בארגזי הזהב מתנה משמיים כפרס הוקרה על ניצחונם בבחירות.
אבל שמחת ברלין היתה מוקדמת. אם כי בעת ההיא איש לא היה יכול לנחש כי מכאן ועד ערב מלחמת העולם השנייה, המרדף אחרי האוצר יתפרע בממדים של תחרות עתירת תככים דיפלומטיים בין ממשלות גרמניה ובריטניה מי הראשונה שתזכה בפיס הזה. אבל בינתיים איש לא העז לערער על מצוות הפיהרר. משרד החוץ הוריד אותה לביצוע מיידי של הקונסוליה הגרמנית בירושלים. זאת בידיעה שהקונסול ד"ר היינריך וולף הוא מינוי של המשטר הקודם ושותף לאמונת רבים כי שלטון הנאצים לא יאריך ימים.
אבל הממונים עליו בטחו בו שיציית להם ולו רק מעצם היותו זקן הסגל הדיפלומטי בארץ. וולף אכן ציית, אחרי שבלע בקושי של העלבון מהמשימה שהוטלה עליו במעמדו, למרות שנראתה בעיניו לא הגיונית ואפילו דמיונית. מלכתחילה נראה לשכל הישר שלו שמדובר בחיפוש מטמון אבוד אם אפילו מקומו המשוער טרם נודע, וגם אם היה ידוע, קרוב לודאי שכבר נמצא ונשדד בידי מקומיים או נוודים. עם זאת, הוא נרתם למשימה בעיקר הודות לקצה חוט שקיבל מברלין בהמשך לפקודת היטלר.
הזהב נטמן מחשש לנפילה בשבי הבריטי
אחד פריפר ממשרד החוץ דיווח לו כי נודע להם מפי "אזרח גרמני ששרת בחזית פלשתינה במלחמת העולם הראשונה על הוראה שקיבל לטמון באדמה מטבעות זהב בסכום מסוים". זה קרה בנסיגה החפוזה של הגרמנים עם בעלי בריתם התורכים, לבל יפלו בשבי של הכוח הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי. פריפר לא ידע את מקום קבורת המטמון ורק ציין כי "הכסף שייך לאוצר הגרמני ולכן אני מבקש לברר בזהירות אצל ממשלת פלשתינה אם תהיה מוכנה לסייע לנו לחפש את הזהב ולהעביר לגרמניה את האוצר מהיכן שיימצא".
מסמך זה ואחרים מאותה פרשה שרדו בתיקי הקונסוליה, שהתגלו במקרה אחרי הקמת המדינה במזבלה ליד נצרת, והיום שמורים בגנזך המדינה. אין בהם המשך לאותה עדות ואף לא אבן דרך ממשית כלשהי לקבר המטמון. תמיכה מעניינת ניתן למצוא במסמכי ארכיון המודיעין הצבאי הגרמני המתעדים את נסיבות הנסיגה התורכית-גרמנית, כפי שלמדנו מחוקר בגנזך. באחד מהם נטען כי משלחת חשאית של הכוח הגרמני הנסוג נהגה בספטמבר 1918 לעבר הרי ג'נין שיירת פרדות אשר נשאו על גבן ארגזים עם אוצרות זהב.
מהתפתחות הפרשה המתוארת במסמכי הקונסוליה נראה כי מידע נוסף בכיוון זה הגיע לאוזני הקונסול וולף ושכנע אותו להתחיל לחפש את המטמון בגזרת ג'נין, במקום לרדוף אחרי הרוח סביב בית הקברות הצבאי הגרמני בעבר הירדן עליו הצביע המידע הראשוני שהתקבל מהסוכן הגרמני ביפו. לפי המידע הנוסף הובילו את שיירת הזהב החשאית סוכני המודיעין הגרמני שנולדו וגדלו בארץ בשכונות ובמושבות הטמפלרים הגרמניים דוגמת שרונה שבפאתי תל-אביב.
הם היו סוכנים אידיאליים הודות לשליטתם בגרמנית, עברית וערבית. לפי המידע ההוא הם היו בדרכם לשחד בזהב את שבטי הבדואים בצפון ולקומם אותם נגד השליטים הבריטים החדשים. המבצע נועד להרחיב את מרד הבדואים בעבר הירדן אותו ארגן והפעיל סוכן המודיעין הבריטי, לורנס האגדי. תכנית השוחד נרקמה במטה הצבאי הגרמני בנצרת נוכח התמוטטות הבזק של הצבא התורכי והמגפה שהפילה המון חללים בשורות הצבא הגרמני. המפקד הגרמני אוטו פון סנדרס קנה את התכנית ברגע האחרון, בלי לרדת לפרטים.
לא היתה לו ברירה. הוא נאלץ לקפל את המטה ולברוח מנצרת למחרת, אחרת היו נופלים בשבי הפרשים הבריטים שכבשו את העיר באין מפריע תוך שעות ספורות. סנדרס נמלט תחת חיפוי יחידת המקלעים הכבדים שלו עליה פיקד קצין זוטר בשם ריבנטרופ, לימים שר החוץ בממשלת היטלר. אלא שבסערת המלחמה אבדו גם עקבות הסוכנים ושיירת הזהב הסודית, אחרי שקברו אי שם בהרי ג'נין את תכנית מרד הבדואים יחד עם אוצר הזהב.
הם לא ציינו את מקום קבורתו כשנחפזו להציל את נפשם בין גלי הפליטים שהציפו את דרכי הארץ. מי שהצליח לברוח לגרמניה או למצוא מקלט בחיק משפחתו באחת המושבות הגרמניות, השתדל לטשטש את עברו הקרוב ובעיקר לשכוח את פרשת האוצר האבוד. למעט אולי החייל שגילה למשרד החוץ הנאצי כעבור 15 שנה את הרפתקת הזהב האבוד בהרי ג'נין. העדות שבלבלה תחילה את הקונסול וולף אבל בעקבותיה הוא שוכנע להעביר את חיפושיו מעבר הירדן, לפי המידע מיפו, לגזרת ג'נין אולי גם בגלל קרבתה לירושלים.
וולף נענה לבקשת פריפר לגשש בממשלת המנדט אם היא תסכים להשתתף בחיפושים. אחרי פגישה עם סגן המזכיר הכללי מילס הוא דיווח לברלין כי הבריטים מודעים לפרשה ובתקופתם כבר היו ניסיונות לאתר את קבר האוצר בהרי ג'נין אך לשווא. מילס הניח כי אם היה בכלל אוצר זהב בהרים, פלאחים ערבים הקדימו לעלות עליו ולהתקיים יפה ממנו. עם זאת הוא דחה בתוקף את טענת הבעלות הגרמנית על האוצר והודיע כי אם הוא יתגלה ביום מן הימים כולו יהיה שייך לממשלת הוד מלכותו.
מילס הסתמך על דיני המשפט העותומאני התקפים בשטח המנדט, והמשפט הבינלאומי המאפשר לממשלתו להחרים את האוצר כ"שלל מלחמה". וולף העיר בדיווחו כי התרשם שהבריטים יסכימו לחלוק את האוצר בחלקים שווים, אם יתגלה, ועם זאת יעץ למשרד החוץ גם להתכונן לדיון בבית הדין הבינלאומי אם יידרש להכריע מי בעלי האוצר. באותה העת ממשלתו הייתה מוכנה מוכנה רק לשקול הגשת עזרה בחיפוש הזהב אם תקבל בקשה רשמית מגרמניה. שתי הממשלות לא שיתפו פעולה אבל המשיכו לחשוד זו בזו במזימות לגניבת הבעלות.
וולף גיחך בתוכו על שתיהן בהכרת הפתגם הערבי אותו למד משכניו בירושלים – "אל תחלק את עור הדוב לפני שצדת את הדוב" – שאיננו בראש של גרמניה ובריטניה. הוא שיחק מהצד את תפקידו הדיפלומטי בטרם גבר מי מהן על המכשול העיקרי בדרכם של מחפשי הזהב – היכן בדיוק או בערך קבור המטמון ואם קיים בכלל דבר כזה. במשחק הזה הוא נתן לגרמנים לגשש באפלה לבדם, כשהבריטים עוקבים אחרי התחרות שהחלה בין מחפשי הזהב בגרמניה ופה ושם מושכים בחוטים. זה אכן היה תיאטרון בובות במיטבו.
כך התנהל המרדף אחר הזהב האבוד
הקונסוליה הנאצית בירושלים הייתה בתמונה בכל שלב של החיזיון המטורף שבו שתי מעצמות מתחרות אחת בשנייה במרדף אחרי הרוח. השלבים הראשיים מתועדים במסמכי הקונסוליה. כך השתלשלו האירועים: במערכה הראשונה גרמניה קונה את הערכת וולף אחרי פגישתו עם מילס, שהבריטים יסכימו לחלוק את האוצר שווה בשווה. היא לא שואלת את פיהם, אלא מודיעה לוולף על מינוי אזרח בשם קרל טודט כ"נציג רשמי של גרמניה במשא ומתן את חלוקת הזהב".
ברלין מתארת גבר מטורזן כבן 40 אתו סיכמה שיקבל כשכר טרחה את מחצית חלקה של גרמניה, כלומר רבע מהאוצר, למרות ש"ברגע האחרון קיבלנו לגביו אינפורמציות שליליות המחייבות זהירות מקסימלית כלפיו". לוולף אין הזדמנות לעמוד על טיבו של טודט. האיש לא התייצב בקונסוליה במועד שנקבע לו וסוכם אתו. הוא גם לא נראה בירושלים, במסדרונות ממשלת המנדט ובכלל. במקומו מתייצבים שני גרמנים מסתוריים, שמציגים את עצמם כמחפשי זהב. בשלב זה העלילה מסתבכת.
מערכה שנייה: לברנשים אין להם מסמכים אישיים זולת מכתב המלצה מאחד "קונצה", שמוצג כ"חבר פרלמנט נאצי ובעל קשרים במשרד החוץ". להם עצמם יש רק כינויים, "גרנאדה" ו"קורט". וולף מדווח לברלין שהם הציעו לו לשתף את הקונסוליה בחלוקת האוצר, אבל "נאלצתי לסרב מחשש למסים כבדים שתטיל ממשלת המנדט על הקונסוליה אם תתגלה השותפות שלה בזהב". בינתיים הודיעו כי הם נוסעים להרי ג'נין לחפש את האוצר, אבל נסעו ללבנון, "לאמת מידע משמעותי שקבלו מגרמניה על מקום האוצר".
מערכה שלישית: בשובם לירושלים הם סיפרו שהמידע נמסר להם מפי קצין בדימוס ששירת בצבא הגרמני במלחמת העולם גילה להם כי מפות ומסמכים המצביעים על המקום המדויק של האוצר חבויים במקום סתר בבית מסוים בביירות. הם נסעו לכתובת שקיבלו ממנו והתחזו כמי שמעוניינים לרכוש את הבית ולפתוח בו סוכנות של חברות רכב ומוסך לתיקונים. הם ביקשו לראות את הבית מבפנים כדי לאתר את מחבוא המסמכים והמפות אבל נחסמו בטענה שדיירי הבית הם חיילים צרפתיים שאמורים להתפנות רק בעוד שנה.
מערכה רביעית: וולף מתוודה שהוא "מסתבך מפגישה לפגישה עם מחפשי זהב תימהונים" למרות שהיו להם חדשות בשבילו: בלבנון הם שמעו כי טודט המסתורי נראה באיסטנבול אך שוב נעלם. הקונסול החל לרחרח וגילה את טודט בלונדון מבקש ממשרד המושבות רישיון לחפש את הזהב בהרי ג'נין עבורו בשותפות עם גיסו שהוא נתין בריטי. הבריטים קפצו על המציאה ואישרו את הבקשה בתנאי שיקבלו חלק מהזהב ויסכימו כי "ממשלת המנדט תנקוט באמצעי ביטחון למילוי התחייבותם", כך על פי דיווחם לוולף.
מערכה חמישית: וולף לא מספיק להתאושש מהתפנית בעלילה ונדהם לשמוע ממנהל מלון הגליל בנצרת כי אורח שלו, אציל גרמני, מחפש את מטמון הזהב בהרי ג'נין. הוא יודע כי האיש, אוטו אלברט, או הבארון פון בולשווינג, קיבל את הרישיון מהממונה הבריטי על מחוז הצפון בתיווך העוזרת שלו, גברת צעירה בשם ברייד. חקירה קצרה של וולף מגלה הסכם סודי לחלוקת האוצר בין הבארון לעלמה. היא השיגה את הרישיון, והוא תורם את הידע שלו. מקור המידע הוא לא אחר מפרקליטו של טודט.
מערכה ששית: הפרקליט ד"ר ארנסט מולדנהאוור מגלה לוולף כי למד על כך בסוד מפי ראש עיריית ג'נין, אבל שבר את קשר השתיקה כשנודע לו כי הזוג נפרד ברוגז. ברייד נוכחה כי הבארון איננו יודע היכן קבור המטמון ותחפש אותו בעצמה ולגרוף את כל הקופה. הפרקליט הודיע בשם טודט שהוא יגבר על כולם אחרי שקיבל ממשרד המושבות בלונדון זיכיון בלעדי לחיפוש האוצר במימון בעל הון מאיסטנבול בסביבתו המשוערת של קבר המטמון ברדיוס 6 קילומטר ממרכז ג'נין.
מערכה שביעית: ברלין זועמת על הקשר שרקם טודט עם לונדון מאחורי גבה. היא מודיעה לוולף על הדחת טודט מהמעמד הרשמי המיועד של נציג גרמניה בדיונים עם בריטניה על חלוקת האוצר, כפי דיווחה לקונסול לפני שנה. וולף מבולבל. ברלין מקלקלת את מזימת הנקם בטודט אם קרא נכון את הדיל של טודט עם הבריטים שנועד לעקוץ את הגרמנים. וולף יהפוך את הקערה כדי לעקוץ את הבריטים מה שישאיר את טודט קרח מכל צד. זאת בתנאי שברלין תקדים אותם בצעד אחד בהעברת הנציגות מטודט לבארון פון בולשווינג.
הרי תרגיל העוקץ הבריטי היה להבטיח לטודט את הזיכיון הבלעדי לחיפוש המטמון רק מתוקף היותו הנציג הרשמי של גרמניה בחלוקת הזהב. אבל אם מעמד הנציג נשלל ממנו לפני מתן ההבטחה הרי למעשה אין למי לתת אותה וכך מאבד טודט אני שני העולמות. אלא שברלין נרדמה בשמירה וחטפה את העוקץ הבריטי כשלא הגיבה בעיתוי הנכון על הצעת וולף ובעיקר בחיוב. כך נותר טודט עם הזיכיון ובלי המעמד שהתרוקן מתוכן. עם זאת מאחר שטודט גרמני האם גרמניה היא המנצחת? חכו עם המסך.
בשלב זה פקידי המפלגה הנאצית כבר מפקפקים בעצם קיומו של הזהב הנעלם. כמעט נמוגה גם התלהבות הגזבר מרטין בורמן. הבארון פון בולשווינג שהיה מחוץ לתמונה ביקש לתומו מהבריטים רישיון חפירה בהרי ג'נין והתבקש לקבל המלצה מוולף. מפיו הוא שמע בצער ש"גרמניה כבר לא מעוניינת באוצר". באפריל 1934 גם העלמה ברייד נואשה מהאוצר כשלא מצאה דבר. הבארון הלך ונעלם בעקבותיה. וטודט? הוא בכלל לא הגיע לארץ. וולף עצמו הודח לפני סוף החודש כדי לפנות את מקומו לקונסול נאצי.
ד"ר ולטר דוהל נכנס בקלות לנעליו אבל היה נחוש לגלות את המטמון שבעיניו לא היה אגדה כמו לקודמו האנטי נאצי. עד חורף 1939 הוא חזר ובדק כל קצה חוט עד שנואש ערב מלחמת העולם, כאילו חש גם בסופה המתקרב של הקונסוליה הנאצית בירושלים. "בדקתי שוב גם את המידע שקיבלתם לפני 6 שנים מהסוכן ביפו על שני הארגזים שנמצאו ליד בית הקברות הצבאי בעבר הירדן", הוא כתב לברלין באחד ממזכריו האחרונים. "הם דווקא לא היו אגדה אבל לא הכילו מטבעות זהב, אלא רק תחמושת חלודה".
לפנייה לכתב/ת 
