בלי כסף לילקוט: "מלחמת הישרדות בשביל הילדים"
לקראת פתיחת שנת הלימודים הגיעו משפחות שלא יכולות לעמוד בהוצאות למרכז של עמותת "יד ביד" בלוד. "זו הרגשה נוראית לא להיות מסוגלת לתת להם הכול", אמרה שרית, אם חד הורית. "נכנסים לחובות כדי שהילדים לא ירגישו מחסור"
לקראת שנת הלימודים, יש הורים וילדים שלא יכולים לרכוש ציוד לכיתה א' או לעמוד בתשלומים. "אני מחכה ליום חמישי", מספר מיכאל (שם בדוי), בן שש, שעולה לכיתה א'. כמו עשרות אלפי אזרחים אחרים שאינם מצליחים לממן בעצמם את ההוצאות הכבדות, מיכאל הגיע למרכז הסיוע של עמותת "יד ביד" בלוד עם אמו, בהפניית מחלקת הרווחה בעירו, כדי לקבל ציוד לבית הספר - תרומה מעמותות פרטיות.
אמו שרית (36), אם חד הורית לשלושה (6, 9 ו-12), מתגוררת באזור המרכז ועובדת במשרה חלקית כמטפלת בקשישים. "אני לא יכולה לצאת לעבודה במשרה מלאה כשהילדים קטנים ואני לבד. עבודה נוספת הייתה גם מקצצת את הסיוע המועט שאני מקבלת".
לפני 17 שנה היא עלתה לארץ עם בן זוגה דאז, שמאז ניתק קשר איתה ועם הילדים. שרית מקבלת מהביטוח הלאומי דמי מזונות של 2,300 שקל בחודש. ביחד עם המשכורת החלקית שלה היא מכניסה כ-4,000 שקל בחודש בלבד. "אין לי כסף לשכירות, לחשבונות. אני לוקחת מהלוואות ולפעמים מנקה בתים עם הילדים. אני מנסה להסתדר איכשהו, ולא יכולה להרשות לעצמי להיות חולה".
לשרית אין משפחה שתומכת בה בארץ. "אני לגמרי לבד, נלחמת מלחמת הישרדות בשביל הילדים שלי". לפני ארבעה חודשים הלך אביה לעולמו והיא לא יכלה לטוס להלווייתו או לבקר אותו לפני שמת. "לא היה מאיפה להביא את הכסף".
בשבועות האחרונים עסוקה שרית להכין את שלושת ילדיה לפתיחת שנת הלימודים. משימה כמעט בלתי אפשרית. "זה לחץ. לילדים אין בחירה, הם רואים את החברים ורוצים כמוהם אבל אין לי. לגדול השגתי ספרים חדשים, לקטן צריך תיקים ואנחנו מחפשים להביא מפה ושם. צריך כלי כתיבה, קלמרים ובגדים ואינסוף דברים אז אני לוקחת תרומות. כל הזמן אני מקווה שמשהו ישתנה אבל הייאוש ממשיך בכל שנה בלי לקבל עזרה מסודרת מהמדינה".
"רוצה לקנות לילדים הכול, אבל לא יכולה"
עכשיו צריכה שרית להתכונן גם לתשלומים לבית הספר. "בספטמבר יש הרבה תשלומים ולא תמיד יש גם הנחות. אני רוצה לקנות לילדים את כל הציוד שהם רוצים, כמו ילדים רגילים, אבל לא יכולה. זו הרגשה נוראית לא להיות מסוגלת לתת להם הכול. כל אימא יכולה להבין את זה אם היא שמה את עצמה במקומי".
"את הפרפרים של תחילת השנה מחליף לחץ כלכלי של 'איך נסתדר'", אומרת אירית (48), אם לארבעה ונכה בשיעור של 100% שהגיעה למרכז הסיוע של "יד ביד" עם בנה בן השש נהוראי. "אני לא מתביישת בכלום. המקום הזה הוא שעוזר לי לא להחסיר מהילדים שלי דבר, כי העזרה של המדינה לא מספיקה. בעלי עובד במשרה מלאה אבל אנחנו לא מצליחים לרכוש בעצמנו את הציוד לבית הספר, או בכלל לחיות".
"נכנסים לחובות כדי שהילדים לא ירגישו מחסור"
"פתיחת שנה זו הוצאה כבדה, ואז מגיעים החגים. יש לי תיכוניסט, ילד שעושה י"ג-י"ד, ושני ילדים ביסודי. צריך להשיג ספרים, מחברות, כלי כתיבה, ילקוטים, והחגים עוד רגע כאן. זה הרבה כסף שאין לנו ואנחנו מגייסים עזרה ונכנסים לחובות כדי שהילדים לא ירגישו מחסור. אני נאלצת לשקר לילדים כי יש מבוכה. לקחתי פעם את הילדה והיא פשוט התביישה ולא רצתה להיכנס או לקבל את הדברים. ההרגשה קשה, אתה רוצה להיות כמו כולם", אומרת אירית בבכי. "המדינה צריכה לסייע יותר לאנשים כמונו בפתיחת שנה ובהזדמנויות אחרות".
אליגואי נזאר (53), אב לשבעה, הגיע עם בתו בת התשע לקבל תיק לבית הספר. הוא חולה סרטן ולדבריו מקבל טיפולים כימותרפיים פעמיים בשבוע. אליגואי חי מהכנסה של כ-2,000 שקל מביטוח לאומי. "חלק מהכסף של קצבת הנכות הולך למזונות", הוא מספר. "אין לי מספק כסף לקנות דברים לילדים ומנסים להסתדר. אני עושה הכול בשביל הילדה, וזה קשה שאני לא יכול לתת לה הכול".
רחלי (שם בדוי) בת ה-27 הגיעה עם שתי בנותיה הגדולות. היא אישה עגונה ואם לשלושה. רחלי עובדת במשרה מלאה בשירות לקוחות, ומשתכרת קצת מעל
לשכר המינימום. "אני לא מקבלת מזונות מהביטוח הלאומי מאחר ומדובר בהכנסה גבוהה מדי". האב סרבן הגט עזב לחו"ל ולא עוזר למשפחה.
"ההוצאות השגרתיות הן עצומות ואז מגיעות הוצאות לבית ספר. התיק הכי פשוט עולה 150 שקל. כל ילדה צריכה תשלום שנתי של 1,500 שקל ויש עוד ילדה במעון. ההנחות לא מספיקות", אמרה רחלי. לדבריה, המדינה צריכה לסייע יותר לאוכלוסיות מוחלשות. "המדינה לא רואה אותנו. יש בירוקרטיה ומיעוט בעזרה - מענק לימודים לחד הורית מגיע רק אחרי שנתיים של תהליך פרידה, ואני, שנמצאת רק אחרי שנה, לא מקבלת. זה צריך להיות אחרת".
המרכז הלוגיסטי של "יד ביד" בלוד, שפועל בשיתוף הקרן לידידות בראשות הרב יחיאל אקשטיין, העביר יותר מ-17 אלף ילקוטים מלאים במכשירי כתיבה לכ-100 רשויות מקומיות. לדברי מנכ"ל העמותה, הרב יעקב גלויברמן, המדינה לא מסייעת כלל בתחום. "אנחנו פוגשים גם אנשים עובדים שלא מסוגלים לעמוד בתשלומים האלה. זו תעודת עניות למדינה. לא כך צריך ילד בן שש להתחיל את כיתה א'".
לפנייה לכתב/ת 
