המ"מ מהזירה בחברון: "במצ"ח לא סיפרתי על החשש ממטען"
החקירה הנגדית במשפט אלאור אזריה. בבוקר העיד מפקד מחלקה שהזהיר מפני האפשרות שיש מטען על גוף המחבל, אבל בתשובה לשאלת התובע אישר שלא סיפר זאת במהלך החקירה. על העובדה שאיפשר לחיילים להסתובב ליד המחבל למרות הסכנה אמר: "כנראה שכשלתי בתפקידי"
משפט החייל אלאור אזריה : אחר הצהריים (יום ב') המשיכה החקירה הנגדית של עד ההגנה סגן מ', שהיה מפקד מחלקה בזירת הפיגוע בחברון ב-24 במרס האחרון, שבמהלכה ירה אזריה למוות במחבל המנוטרל עבד אל-פתאח א-שריף. בבוקר טען סגן מ' שהמחבל החי היווה סכנה ולכן הציב עליו חייל לאבטחה, אולם בתשובה לשאלת התובע נדב ויסמן ציין שאת הגרסה הזאת לא הזכיר בחקירת מצ"ח אחרי האירוע.
- לחלקה הראשון של עדות סגן מ' - לחצו כאן
התובע ויסמן: "הדברים שאתה העלית היום, כמו זה שאמרת למ"פ על החשש ממטען - לא אמרת בעדותך במצ"ח".
סגן מ': "נכון, אין זכר לכך בחקירה שלי. גם לא אמרתי על התדרוך שנתתי לחייל שאבטח את המחבל על החשש ממטען".
התובע ניסה להבין מדוע מחד טען סגן מ' שחשש ממטען, ומנגד התקרב למחבלים ואף נגע בהם: "למה הפכת את המחבלים עם הרגל? זאת אומרת שעד שלא קיבלת את ההתראה מאזרח לא חששת ממטען?".
סגן מ': "לא מדויק... החשש התחיל להתממש והפך לגדול פי כמה וכמה".
התובע: אתה נותן לכל החיילים שלך להיות בסכנה אם אתה מניח שיש מטען בזירה.
סגן מ': "אתה יכול לטעון שפעלתי בצורה לא מקצועית, לא מספיק טובה. כל החיילים ידעו, כל הכוחות תודרכו בקשר לזה".
התובע: למה אתה לא מרחיק אנשים מהזירה ומזהיר אותם שיש מטען?
סגן מ': "אי אפשר להיות על זה בשליטה. הכול בלגאן. הכול מסורבל. לא יודעים מי שייך ומי לא. זה לא כזה פשוט להגיד אתה תלך לפה ואתה יכול להיכנס. כנראה שכשלתי בתפקידי כי לא היה פיקוח מי נכנס לזירה ומי לא".
סגן מ': "קשה להבחין מי ביטחון ומי רפואה, ואני, לפי הנשק, מזהה שהוא מהכיתת כוננות".
התובע: אז הוא צריך להתפוצץ ממטען? למה לא הרחקת אותו?
סגן מ': "אין תשובה למה. פשוט לא עשיתי. תמיד טועים, וזה חלק מהטעויות. אני לא בא להגיד שהתמודדתי הכי טוב בעולם".
התובע: יש פה ציטוט של המ"פ שלא נאמר לו על סיכון של מטענים.
סגן מ': "אני אמרתי לו את זה. אם הוא טוען שלא אמרתי לו זה שקר".
התובע: א' (עד אחר מהזירה) אמר שלא אמרת לו שום דבר על המטען. מה תגובתך?
סגן מ': "אני זוכר שאמרתי לו".
התובע: גם א' משקר?
סגן מ': "זה מה שאני זוכר".
התובע: ברגע הירי אתה די קרוב למחבל. אתה לא חושב שזה סותר את הטענה שלך שיש עליו מטען? דווקא אתה עומד לידו?
סגן מ': "לא הלכתי בשביל המחבל, הלכתי לעדכן את המ"פ".
התובע: למה אתה מרשה לעצמך ולמ"פ לעמוד קרוב?
סגן מ': "בזמן אמת לא רואים את הדברים ככה".
התובע: בזמן אמת לא חשבת באותו שלב על סכנת חיים. כי אז היית מרחיק את המ"פ ואת עצמך.
סגן מ': "נכון. זה שלא חשבתי על סכנת חיים באותו רגע לא אומרת שהיא לא הייתה קיימת".
בשלב מסוים מבקשת גם השופטת לברר את הסוגיה אם מ' עדכן את המ"פ בסכנת מטען על המחבל, ואומרת: "רואים את המ"פ מדבר ונותן הנחיות ולא רואים אותך אומר לו משהו. למה?".
סגן מ': "נכון. אני זוכר אותי מדבר עם המ"פ, מסביר לו ומעביר לו את כל הפרטים. לא זוכר באיזה שלב".
השופטת: המ"פ אמר לנו שאת על המידע על הזירה הוא מקבל מהמ"מ השני בזירה.
סגן מ': "אני לא יודע לזהות את הרגע כרונולוגית. אני בטוח שאמרתי למ"פ".
בבוקר, בעדותו מטעם ההגנה אמר סגן מ': "הנחיתי את הלוחם שאבטח את המחבל החי שאם המחבל עושה תנועות חדות או מכניס את ידיו לבגדים הוא רשאי לפתוח באש. אנו פועלים בצורה מקצועית ולא מתוך דאגה איך זה יצטייר. יש אחריות מבצעית ורק לאחר מכן אחריות איך זה ייראה כלפי חוץ. המחבל החי היווה סכנה ולכן שמתי עליו חייל לאבטחה". הוא הוסיף כי "אי אפשר לומר שהסכנה של המטענים חלפה" וגם סתר עדויות קצינים בכירים בגזרה: "לא חשבתי שאנשי הישוב מנסים לעשות מניפולציות בעניין טיפול במחבלים".
לפנייה לכתב/ת 
