מחשבות של מורה - רגע לפני
ליאת שמרלינג-מאיר, מחנכת כיתה א', נפגשה השבוע עם 34 תלמידים לקראת תחילת השנה והבטן שלה התהפכה מהתרגשות. "שאלתי אותם מה הדבר הכי חשוב בכיתה א', והם השיבו - אוכל? מים? שנדע לקרוא? שנקשיב למורה? ובסוף הגיעה התשובה שחיכיתי לה - שנהיה חברים"
לפני שבוע חזרתי לבית הספר באופן רשמי. באתי לסדר את הכיתה שלי, כיתה א'. כמחנכת כיתות א'-ב' אני מדלגת כל שנה בין כיתות (כיוון שהקטנטנים לומדים בקומת הקרקע והגדולים יותר, בקומות האחרות). בית ספר בשיפוצים, ככה זה בקיץ. אין כיתה, יש חלל אחד מאובק, מלא בשולחנות, כיסאות, ספסלים וכל מה שלא צריך להיות שם.
אז אחרי שסיימו להחליף את המרצפות במסדרון, הוציאו את כל הציוד מהכיתה וניקו אותה, יכולתי להתחיל לסדר. הזמנתי את נעמה (תלמידה שלי שעולה לכיתה ג') לבוא לעזור לי. וכך אנחנו, מורה ותלמידה, ניקינו, סידרנו, פרקנו ארגזים כשברקע, התנגנו שיריו של יוני רכטר, ואנחנו שרנו איתו בקולי קולות. אחרי שכל הספרים, המשחקים ושאר הציוד היו במקום המיועד להם, התחלנו לעצב את לוחות הכיתה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
התחלתי להוציא בזה אחר זה את הכותרות שהכנתי. על לוחות התוכן, תלינו רק אותן. אני מאמינה שהמרחב שהילדים נכנסים אליו צריך להיות רגוע ונעים, כזה שיזמן ויאפשר עשייה, מקום לילדים לבטא את עצמם, לאפשר הצגה ותלייה עצמאית של תוצרי הילדים. הכיתה היא המרחב שלהם, הם האקטיביים, היוצרים ועל כן, הלוחות, צריכים לשקף את הלמידה שלהם.
לוחות הקיר מזמנים הצגה של תוצרי התלמידים באופן שוטף. בכיתה שלנו יש מפגש, ממש כמו בגן. בצורה זו, כל הילדים קרובים ללוח בזמן הקנייה, ואליי, המורה. המעבר מהגן לכיתה א' הופך קצת יותר רך מאחר והם מורגלים לשבת במפגש מהגן. בנוסף, בזכות המפגש נוצרים מעברים רבים במהלך השיעור, מה שמאפשר לילדים להיות בתנועה כל הזמן.
לטורים הקודמים:
איפה כל הטוב הזה? 25 תלמידים בכיתה, שקטים ורגועים
את העבודה העצמאית עושים הילדים בישיבה בקבוצות, כאשר יש להם גם אפשרות ללמוד בשכיבה על השטיח במפגש, לשבת על הרצפה מול ספסל כשהמחברת על הספסל, כל אחד בוחר לשבת איך שנוח לו. המפגש מאפשר מעבר רך יותר מגן הילדים לבית הספר.
סיימתי לסדר את הכיתה, תליתי על הדלת את המשפט המפורסם של דוקטור סוס "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", סידרתי את הלוקרים של הילדים לקראת המפגש האישי בבוקר למחרת והלכתי הביתה.
בבוקר התעוררתי עם פרפרים בבטן. היום, השמות שעל הדף שלי יהפכו לפנים אמיתיות. 34 ילדים קטנטנים, רכים ומתוקים, כל אחד אחר ומיוחד ועוד למעלה מ-60 הורים, אין ספק שהבטן מתהפכת.
ואז, הם התחילו להגיע. בזה אחר זה, הורים וילדים. את חלקם זיהיתי כי יש להם אחים בבית הספר, את חלקם אני מכירה כיוון וחינכתי את אחיהם הגדולים, חלקם בכורים וחלקם חדשים בשכונה. אין ספק שכל ילד הוא אחר. יש ילדים שמרוב התרגשות לא מדברים, יש כאלה שלאט לאט נפתחים, יש כאלה שמיד באים לשבת על ידי, יש כאלה שהכינו לי ציור בבית ויש כאלה שמיד מרגישים בבית.
לאחר שפגשתי כל אחד לחוד, נפגשנו למפגש כיתתי. אני לא יכולה לתאר לכם איזו התרגשות זו, פתאום הם כיתה. ואני, כהרגלי שואלת "מה הדבר הכי חשוב בכיתה א'?'" והם עונים שלל תשובות: "אוכל?", "מים?", "שנדע חשבון?", "שנדע לקרוא?", "שנקשיב למורה?". "אבל מה הדבר הכי הכי חשוב?" אני מתעקשת. ואז, סופסוף באה התשובה "שנהיה חברים?" היא שאלה.
בהחלט! הדבר הכי חשוב בכיתה א' ובכלל, זה שכולנו נהיה חברים של כולם. כי "דרך ארץ" קודמת להכל. אני גם חושבת שיש משהו מאוד מרגיע, בכך שהמסר של המורה, בוודאי לעולים לכיתה א' ובכלל הוא, "תהיו חברים אחד של השני, תכבדו, תאהבו, כל השאר כבר יגיע".
אז נפגשנו, מחנכת, 34 תלמידים והורים, כולנו מוכנים ל-1 בספטמבר. מבחינתו, הוא כבר יכול להגיע.
קבלו הצצה קצת יותר מוחשית לכיתה שלנו:
לפנייה לכתב/ת 
