"ליל האירוע" הסתיימה, צפו בגרסה הבריטית
הסדרה האמריקנית "ליל האירוע" - שהגיעה לסיומה בפרק ארוך (מדי), זכתה לשבחים רבים, אבל המקור הבריטי שלה עולה עליה. סצנת הזרקת הרואין היא רק אחת הסיבות לכך. זהירות, ספוילרים בפנים
זהו תור הזהב של הטלוויזיה האמריקנית, אך נדמה כי הנהנית הראשית מההצלחה היא דווקא בריטניה. זאת הפכה במרוצת השנים לאחת מספקיות התוכן הטלוויזיוני הגדולות של אמריקה ולמקור השראה שאין לזלזל בו. עוד ועוד רימייקים אמריקנים מנסים להעניק פרשנות חדשה, נוצצת וגדולה מהחיים ליצירות הבריטיות המאופקות מחד, אך גם האליטיסטיות מאוד מנגד. ראינו את זה קורה עם "בית הקלפים" המצוינת, לפני כן עם "הכי גאים שיש" ואפילו עם "אמריקן איידול".
מערכת היחסים בין בריטניה לאמריקה תמיד הייתה טעונה מאוד, וכללה מנות גדושות של תיעוב, בוז הדדי והתנשאות מגלגלת עיניים (נחשו מהצד של מי). אבל מהמשחק הטלוויזיוני שתיהן יוצאות מורווחות. הבריטים נהנים מזכות הראשונים, והאמריקנים נהנים לקחת את היצירה הבריטית ולנפח אותה למידת אקסטרא-אקסטרא לארג', לפזר מעליה קצפת ולהטביע אותה בסוכר. אכן, הכל גדול, מוגזם ומוקצן באמריקה, וכך קרה גם עם הרימייק עתיר השבחים "ליל האירוע".
זהירות, ספוילרים לפניכם.
הגיבור
בסדרה המקורית, תשכחו מנאז הפקסיטני-אמריקני. הגיבור הבריטי הוא בחור צעיר ולבנבן בשם בן קולטר (בגילומו של בן וישואו). שניהם עברו מסלול יחסית דומה – בכל זאת, העלילה הראשית זהה, אלא שהמאבק של נאז עטוף בצבעים גזעיים, ומעלה שאלות כמו אפליה, איסלאמופוביה ושנאת מהגרים, בעוד מאבקו של בן קולטר מתרכז במישור הסוציו-אקונומי, כבן למשפחה ממעמד הפועלים שנקלע בעל כורחו למערכת ביקורטית מסועפת ומסובכת. השאלה שמעסיקה את משפחתו היא אם יש בידיהם את הסכום הנדרש כדי להעניק לבנם את ההגנה המשפטית הטובה ביותר, ולא כיצד יסתכלו עליהם ברחוב.
ההבדל בין הגיבורים שלנו משפיע גם על התנהלותם בתוך הכלא. בזמן שנאז עובר מטמורפוזה מהירה מאוד, ומאמץ את הסממנים החיצוניים של האסירים דרך הקרחת וקעקועי הכלא הקשוחים (כתר? באמת?), בן קולטר הלבנבן והכחוש לא מתקעקע וגם לא מגלח את שערו. הוא כן חוטף הרבה מכות, הופך לקורבן למאבקי אגו וכוח בין אסירים ותיקים ממנו, ומתמוטט אחרי שמוזרקת לוורידיו בכוח מנה גדושה של הרואין. סצנה מטלטלת זו, שנחשבת לאחת העוצמתיות ביותר ב"צדק פלילי", כלל לא נכנסה לעיבוד האמריקני, אף שהיא לחלוטין עשויה מהחומרים שהפכו את "אוז", סדרה אחרת של HBO, לדרמה הטובה שהיא.
זירת הרצח
אמריקנים, הם אוהבים את זה מדמם. אחרת אין שום תירוץ לכמות הדקירות המופרכת ולזירת הרצח המטונפת שמאפיינת את "ליל האירוע". ואפילו לא הזכרתי את הפוחלצים המקריפים שמעטרים את קירות הבית, שאין שום קשר בינו ובין הבית הבריטי הסטנדרטי שבו מתרחש הרצח ב"צדק פלילי".
מי צריך עלילות צד מיותרות?
הבדל נוסף שבולט לעין הוא מספר הפרקים. מה שבריטניה עשתה בחמישה פרקים, אמריקה ניסתה לעשות עם שמונה, והפרק האחרון של "ליל האירוע" נפרס על פני לא פחות משעה וחצי (לא הבנתי, אתם סדרת טלוויזיה או סרט?). מספר הפרקים כאן לא רק מעיד על החריגות מהטקסטים, על עלילות המשנה החדשות, ועל דמויות המשנה הלא חשובות שהתווספו לגרסה האמריקנית (הקולגות של אבא של נאז, למשל) – הוא בעיקר מעיד על התמציתיות הממוקדת של הבריטים, שמעדיפים את המוצרים הטלוויזיוניים שלהם תכליתיים ואיכותיים.
כי עם כל הכבוד לאקזמה המתפרצת של ג'ון סטון (בכיכובו של ג'ון טורטורו הנהדר), אין שום סיבה להעניק לעלילה הצדדית הזאת את המקום ש-HBO בחרה להעניק לה. מדובר על דקות רבות של צילומי רקע שבהם רואים אותו עוטף את רגליו בניילון, מוריד את הניילון, מתגרד ברכבת, הולך לאיזה רופא אלילים מפוקפק ורוכש ממנו שלל תכשירים, שוב עוטף את רגליו וכן הלאה וכן הלאה. האקזמה קיימת גם בגרסה הבריטית, אבל היא פשוט נותרת בצד, שולית ובעיקר סימבולית. ואת האפקט הסימבולי שלה, אמריקה, אפשר להבין גם מבלי שתלעסי לנו אותו בפנים.
לעומת זאת, עלילה צדדית ומרתקת שמופיעה בגרסה הבריטית ונעדרת לחלוטין מהאמריקנית, היא סיפורו של האסיר הוץ', שותפו לתא של בן קולטר. הוץ' הוא אחד האסירים המבוגרים והמנוסים ביותר בכלא, והוא מתפקד כ"מאזין", מעין כומר לא מוסמך שאסירים עולים אליו לרגל כדי להתוודות בפניו על סודותיהם. הם רוחשים לו כבוד, מבקשים את עצתו ויודעים שביכולתם לסמוך עליו. גם בן נקשר אליו במהירות, והוץ' אף מקריב את חייו למען שחרורו.
מערכת הצדק
ולבסוף, אם יש משהו שההבדל בין הסדרות מלמד אותנו, הוא שאם נגזר עלינו לשבת בכלא, עדיף לעשות זאת בבריטניה. אמאל'ה אמריקנים, אתם לא מנקים את בתי הכלא שלכם? כמה זוהמה! ובנימה רצינית יותר, שתי הסדרות מלמדות אותנו כמה אפסי הוא האדם מול מערכת החוק האימתנית, המסואבת ומלאת הביורוקרטיה, ועד כמה עלינו להרגיש בני מזל על כל יום שעובר ואיננו נקלעים לתסבוכת.
אל תבטחו באף אחד, טוענת העלילה המשותפת לשני העיבודים, ואם איתרע מזלכם והפכתם לחלק מהסטטיסטיקה העגומה של מערכת הצדק, דעו שאתם בבעיה של ממש. או כפי שחזר ואמר ג'ון סטון עוד בפרק הראשון של "ליל האירוע", "כשזה מגיע לבית המשפט, לאיש לא אכפת מהאמת".
