"השחקנים המוצלחים ביותר הם לפעמים בלתי נשלטים"
אחרי שטייל ברחבי הגלובוס והשאיר חותם בדמות סרט בכל מקום, הגיע הבמאי ז'אן ז'אק אנו לערבות מונגוליה, וצילם את סרטו "הזאב האחרון". לאחר שהתמודד עם הגחמות של השחקנים השעירים שלו ("מביכים, מרתקים, מרגשים - כאלה היו הזאבים"), ושוכנע שהפעם הסינים לא יצנזרו את הסרט, הוא הגיע למסקנה אחת: "יש לחיות על פי פעימות הלב"
באפריקה, אנו גילה גם את הכוח של הטבע: "נהניתי לנסוע במשך שעות בדרכים לא דרכים, ולהגיע לחורים, וכל כך התרשמתי מהעצים הענקיים ומהצעקות של הבבונים והתוכים, הרגשתי שם שאני חרק שמתענג על שאר החרקים. זה כל כך הרשים אותי. מאותו רגע ראיתי את עצמי כמישהו בתוך הקוסמוס. מאז אני חש ענווה כלפי הטבע, וזוכר מאיפה אני בא ומהם האינסטינקטים שלי".
לא מפתיע שמאז החוויה האפריקאית שלו, אנו לא מפסיק לשוטט ברחבי הגלובוס. הוא כבר צילם סרטים, בשלל מקומות: אפריקה ("שחור לבן בצבעים"), הרי הדולומיטים באיטליה ("הדוב"), ארגנטינה ונפאל ("שבע שנים בטיבט") ווייטנאם ("המאהב"). "אני אוהב לצלם פיזית בעצמי את הסרטים שלי", מתגאה אנו בן ה-72. "נהנה לקחת את השחקנים והצוות שלי, ולטפס לפסגת דיונה לראות את האינסוף, בעודם מקטרים ומתנשפים, עד שהם אומרים וואו. לורנס, רעייתי, שמלווה אותי מאז פגישתנו בצילומי סרט לפני שנים רבות, מחייכת כששואלים אותה על החופשות שלנו. היא מספרת איך בעודי נסחף בזרם נהר ניז'ר, כתבתי סצנות של 'שם הוורד', אדיש להתקפת עדר היפופוטמים על הקאנו בו שטנו".
במהלך השנים האחרונות נעץ אנו סיכה נוספת על מפת העולם: "הזאב האחרון", שמגיע אלינו עכשיו, צולם במונגוליה והוא מבוסס על "טוטם הזאב", ספר אוטוביוגרפי העוסק בשני אינטלקטואלים עירוניים שנשלחים במהלך המהפכה התרבותית של מאו, שלהי שנות ה-60, לערבות מונגוליה הפנימית בצפון סין, לחנך את הנוודים המקומיים. אחד מהם, כותב הספר, נחשף לעולם המיוחד של הזאבים, ומאמץ גור זאבים, למגינת לבם של אנשי השבט, שסובלים בעקבות שיבוש האיזון הטבעי באזור ממתקפות זאבים על העדרים.
"טוטם הזאב" יצא לאור בשנת 2004, והצליח לחמוק מהצנזורה הסינית המוקפדת", מספר אנו. "הסופר הסתתר תחת כינוי ונשאר אנונימי. קורות חייו התרחשו כאמור בפריפריה מורחקת של מונגוליה, בשנת 1967, כך שאנשי הצנזורה הרשמית לא ייחסו לכך משמעות, מבלי לקחת בחשבון שאותו הסיפור יעורר שינויים כה רבים".
מה בספר משך אותך?
"התוודעתי לספר כשהוא פורסם בצרפת. התלמיד המשכיל העירוני שהגיע לכפר בשנת 1967 הזכיר לי את עצמי באותה השנה, בימים בהם גיליתי את קמרון. זה הזכיר לי את השורשים העמוקים ביותר בחיי האישיים והמקצועיים. ואז הגיעה אל משרדי בפריז משלחת סינית, שהציעה לי לאמץ את הרומן ולעבד אותו לקולנוע. שיתפתי אותם בדעותיי לגבי הממשל הסיני, וסיפרתי להם שבשעתו, אחרי שעשיתי את 'שבע שנים בטיבט' ב-1997, הצנזורה והממשל בסין החרימו אותי ואת הסרט שלי, ולא אפשרו לי ולכוכבי הסרט, בהם בראד פיט, להיכנס יותר לסין, בגלל שהצגנו את הדלאי לאמה בצורה חיובית (ממשלת סין מחרימה את הדאלי לאמה א.ק). חברי המשלחת טענו: 'סין השתנתה, ואנחנו פרגמטיים: אנחנו זקוקים לך'. קיבלתי את הצעתם לטוס לבייג'ינג. שם הופתעתי לגלות שהסרטים שלי הופצו ברחבי המדינה. בפרדוקס משמח, גיליתי גם שהסרט הכי נצפה שלי, 'המאהב', עדיין מצונזר".
בביקורו בבייג'ינג, אנו אף סעד ארוחת ערב עם ראש העיר, שמעריץ את "טוטם הזאב", ומשם המשיך לטיול במונגוליה הפנימית, עם פמליה שכללה בין היתר את מחבר הספר וכוכב פופ מונגולי. "צחקנו ושתינו. אלכוהול חלב הסוסות ידע לשבור את הקרח ולרקום את התחלתן של חברויות", מתוודה אנו. "בתום כל ארוחה, כל אחד מהנוכחים נאם בתשוקה על הצורך לשמור על המרחבים הטבעיים ועל בעלי החיים הפראיים. ג'יאנג רונג, כותב הרומן, היה עד בצעירותו לפגיעה באיכות הסביבה. לצערנו, הטעות הללו נעשות בעולם כולו ואנו פוסעים אל עבר הטרגדיה. מבעיתה אותי ההתאבדות האיטית שאנו מארגנים לעצמנו.
"בפגישתי עם ראש העיר של בייג'ינג, הוא סיפר שהוא עסוק מאד בצניחה בתיירות, שנבעה מהערפיח ומזיהום אוויר – תושבי הבירה סבלו עד כדי חנק ולא יכלו לצאת החוצה ללא מסכה. היה עליהם להיעזר במצפן הטלפון הנייד החכם שלהם כדי להתמצא בתוך הערפיח ולשוב לבתיהם. ילדיהם נמנעו מכל פעילות גופנית בחוץ, כדי לא לפגוע בדרכי הנשימה. ואילו אנשי הכפר הורעלו ממים מזוהמים, או גורשו מבתיהם לטובת בנייה מאסיבית. הבעיות האלה נחשפו באופן יומיומי בתקשורת הסינית. סין החלה להכיר בחובתה לשנות את המצוי".
כתיבת התסריט והרמת הפרויקט של "הזאב האחרון" נמשכו שנים אחדות. "הגשתי את התסריט ל-China film group, ומתברר ששלוש סצנות היוו בעיה. הצעתי להם לצלם את אותן הסצנות ולהישפט בשלבי העריכה. הצעתי התקבלה. הסצנות מהוות היום חלק מהסרט, בדיוק כפי שכתבתי אותן. נודע לי גם שהסצנה בה נחשף חזה של בת לשבט הנוודים-הרועים, עלולה לערער את השמרנות הסינית. אז החלפתי את שתי השניות הבעייתיות בפריים שונה ומכבד יותר. תיקנתי גם שתי מילים בדיאלוג. בכלל, בעבודתי בסין גיליתי אוכלוסייה ומדינה שונות משדמיינתי. אירחו אותי בזרועות פתוחות ועבדתי בחופש בלתי נתפס".
הפקת "הזאב האחרון" הייתה מורכבת, והצוות נאלץ להתמודד עם סופות שלג מחד ודרישות הזאבים מצד שני. "ההפקה כללה 480 טכנאים, 200 סוסים, קרוב למיליון כבשים, 25 זאבים וכחמישים מאלפים ומטפלים שדאגו להם. נכחו גם שומרים חמושים, ומגדלים מהאזור שרצו להלוות מאיתנו את הזאבים במטרה להרביע את הנקבות שלהם. הזאב הוא חיה פראית מאוד, כל הזמן דואג לעצמו. הוא מציית אך ורק למנהיג הלהקה, שמציית למאלף רק כשהוא רואה לנכון לעשות זאת. לא ניתן להתקרב אליהם. לא ניתן לנקות אותם. יש להמתין שעות ארוכות, ולפעמים ימים, עד שהם 'מרגישים' את הסצנה ומוכנים לצלם אותה.
"מאחר שכאמור זאב הוא חיה הרסנית במיוחד, אז הזאבים דרשו השגחה, מים, חשמל, חימום, מזון – הם היוו חלק גדול מהתקציב שהוקדש לסרט... השחקנים המוצלחים ביותר הם לפעמים בלתי נשלטים, מביכים, מרתקים, מרגשים. וכאלה היו הזאבים. לפעמים הם היו מקסימים, כמו מנהיג הלהקה, המלך קלאודי, לו הענקתי את התפקיד הראשון. הייתי היחיד מלבד המאמן שיכל היה להתקרב אליו. קלאודי החליט שאני חבר שלו, שמותר לי ללטף אותו. הוא היה צריך לנשק אותי כל בוקר בליקוקים ארוכים ומרטיבים. פריבילגיה נדירה שעלתה לי בחבילת מעילי רוח קרועים וחתכים מדממים רבים. אשתו, המלכה סילבר, לעומת זאת, נהגה לעכב אותנו במשיכת המכנסים שלי מטה או בנשיכות קטנות בשיער".
כבר בסרטו הראשון, "שחור לבן בצבעים" (1976), אנו עוטר בפרס האוסקר לסרט הזר המצטיין. הצלחה נוספת שלו - "שם הוורד", עיבוד לרב המכר של אומברטו אקו, הגיע למסכים בדיוק לפני 30 שנה. "כשהצעתי למפיקים את 'שם הוורד', הם שאלו אותי: 'מי יתעניין בסרט על מנזר במאה ה-14, ועוד עם שון קונרי המזדקן. למה בחרת בשחקן שכבר אין לו ערך קופתי יותר?'".
הפילמוגרפיה של אנו לא אחידה ברמתה, ואפשר למצוא בה גם סרטים מביכים וכושלים כמו "זהב שחור" הטראשי (2011) עם אנטוניו בנדרס וטאהר רחים, שנעשה במימון קטארי על נסיך ערבי ותעשיית הנפט – סיפור שלמעשה מבוסס על איך נוצרה והתגבשה ערב הסעודית.
"במשך הרבה שנים הייתה בי תשוקה לעשות סרט על החלק הזה בעולם", מתרץ אנו. "ואז פגשתי חבר ותיק שנולד בתוניסיה והוא הציע לי לקרוא את הספר עליו מתבסס 'זהב שחור'. חשבתי שהוא המעשייה המושלמת – יש בו הרבה אלמנטים שאני אוהב: סיפור שנטוע במחקר היסטורי, הרבה הרפתקאות. ריתק אותי לספר על נסיך צעיר שעובר שינוי עצום". במהלך העבודה על "זהב שחור", אנו העמיק את יחסיו עם אזורנו. "גרתי במזרח התיכון במשך תקופה ארוכה, קרוב לאנשים, ומאז יש לי כמובן השקפה אחרת".
ואילו תובנות פיתחת?
"שהנפט אולי מביא זהב למדינות אחדות, אך יוצר בעיות. ארצות שעושות רווחים עצומים מהנפט לא חולקות את הרווחים עם האוכלוסייה. בכלל, ישנן ארצות בעולם עם יותר מדי כסף מצד אחד, ויותר מדי ליברליזם, ואלה גורמים לאנשים אומללות. אחת הבעיות הגדולות כעת בעולם נוצרה בגלל שלא מכבדים אינדיבידואלים כאזרחים, כצרכנים. במשך מאות שנים, הדורות פעלו ועבדו למען הדור הבא, עכשיו אנחנו פועלים נגד הדור הבא. תאוות הבצע מסנוורת אנשים. אנשים פועלים כעת למען המשפחה הקרובה שלהם ולא למען העולם כולו. אנחנו כבר לא גלובליים יותר. זאת קטסטרופה. השאלה הגדולה היא איך אנחנו משתמשים ביתרונות של המודרניות? צריך לפזר את העושר והרווחים, ולא להפוך את הפערים לגדולים יותר".
איזה עוד פתרונות יש לך לחיים טובים ושלווים יותר בעידן של טרור והקצנה?
"צריכים יותר תקשורת. זה הזמן להבין יותר אחד את השני, ולפתור בעיות. במשך מאות שנים כל הקהילות במזרח התיכון חיו בהרמוניה גדולה, אבל עכשיו אנשים נלחמים אחד בשני, בגלל שהם לא פותחים את לבם ולא מכבדים אחד את השני. יש חוסר כבוד לשונות. צריכה להיות הערכה גם לאחר". המילה "לב", כמו שוודאי שמתם לב, חוזרת לא אחת במהלך הריאיון עם אנו. "אני סבור שאסור לרמות את עצמך, יש לחיות על פי רצונותיך האישיים, על פי פעימות הלב. עלינו להקדיש את כל כולנו כדי להגשים את האוטופיה הזאת. עלינו להילחם ולעשות את מה שלבנו אוהב".
