צפו: באמצע החיים, אפרת לומדת לרכוב על אופניים

 שיעור ראשון:

שיעור שני:

"נו, זה כמו לרכוב על אופניים".

"כן, רק שאני לא יודעת".

"מה? את לא יודעת? אין דבר כזה, כולם יודעים, תעלי, את תראי שאת יודעת, זה פשוט כמו לרכוב על אופניים".

כן, אז זה תסריט השיחה שקורה אחת לשבוע, ובכל פעם שאני פוגשת אדם חדש שעדיין לא שמע על הפגם האישיותי הזה שלי. מה אני אעשה? מעולם לא התחברתי לכלי הרכב הדו גלגלי הזה, זה לא הסתדר לי מילדות עם מראה השמלות שכל כך חיבבתי, וחוץ מזה גם לברבי שלי היה רולר בליידס וככה גם אני העדפתי להתגלגל בדרכים.

את האופניים הראשונים שלי קיבלתי ליום הולדת שמונה. שמו לי גלגלי עזר, ירדתי לחצר, עשיתי תמונה נרגשת על כלי התחבורה החדש שלי, ומשם ירדתי ולא עליתי עליהן שוב מעולם. לא התחברתי, וכן, כך קרה עד עצם היום הזה.

לאורך השנים, חברים ניסו ללמד אותי לרכוב אך הפחד כצפוי רק הלך והתגבר, וגם, בואו נשים את הקלפים, אני כבר לא כזו קטנה שאפשר להחזיק לי את האופניים תוך כדי נסיעה. עשיתי ספינינג אז ידעתי לדווש, תרגלתי יוגה ככה שיציבות יש לי, רכבתי על רולר בליידס אז להתגלגל בכבישים אני לא באמת מפחדת, אבל עדיין למצוא את האיזון ולהתחיל לדווש הייתה פעולה שפשוט לא הבנתי איך עושים.

ואז נמאס לי, החלטתי שיש דברים שאני חייבת לעצמי לדעת, שלא ייתכן שכל העולם יודע, ורק אני לא.

החלטתי לעשות מעשה ולחפש מורה אמיתי, שהפעם לא אוכל לברוח, לצחקק או לבכות מול כל חבר או בן משפחה שהרגשתי למולו קצת יותר נינוחה לוותר. ברגע שפניתי למישהו מקצועי זה כבר היה 90% מההצלחה. הרצון האמיתי כבר היה שם, וכולנו יודעים שאין דבר העומד בפני הרצון.

קבענו בפארק הירקון. כאבה לי הבטן מרוב התרגשות, חששתי והייתי בהתקף חרדה קל. מעבר ללחץ של לעלות על הכלי שמפחיד אותי כבר שנים, כנראה הדבר הכי מרתיע בכל הנושא הזה היה כמו כל סיוט טוב - הפחד שאנשים יראו, יצביעו ויצחקו על הבחורה הזאת שרק עכשיו לומדת לרכוב.

למזלי, המדריך היה משעשע לחלוטין ועזר לי לשחרר את החרדות. אחרי הסבר קצר של מה עליי לעשות: לדווש כל הזמן, להסתכל רק קדימה ולחייך, עלינו על האופניים. ואז קרה הפלא. תוך חמש דקות בערך, רכבתי בכוחות עצמי! כמובן שהוא כמו כל אבא טוב, גרם לי להאמין שהוא עדיין מחזיק אותי מאחור, אבל זה פרט שולי. אני בכל מקרה - עדיין רכבתי לבד.

זה לא שרכבתי ממש טוב. המצב בעיקר היה מביך ואני הייתי עקומה וחרדתית. כל הגוף שלי היה בסטרס מטורף ולא הסכים להשתחרר וליהנות מהרגע, אבל כל זה כבר הגיע בשיעור השני.

נכון שכבר בשיעור הראשון הבנתי את הטריק, אבל עדיין הייתי חייבת להגיע לשיעור שני כדי לצבור ביטחון. ואכן, השיעור השני, התחיל שוב בחרדות קלות, כאבי בטן עצומים והתרגשות גדולה, אבל אחרי שכבר עליתי על האופניים, הבנתי פתאום ממה כל ילד בן 5 מתלהב ואיך אפשר ליהנות מהכלי הזה שהפחיד אותי כל החיים. סוף סוף רכבתי בכוחות עצמי. הבנתי שאנשים צודקים, זה לא כזה קשה, כל אחד יכול ללמוד ובכל גיל.

אז אמנם השימוש באופניים עדיין לא נכנס לשגרת החיים שלי, אבל לפחות גיליתי שהשד לא כל כך נורא. חוץ מזה שמעכשיו אני סוף סוף יכולה להשתמש במשפט - זה קל כמו לרכוב על אופניים. עכשיו רק נותר לי לפענח איך עושים את זה בעקבים וחצאית.