הרוקר הביישן: הקצוות של שלום חנוך
"הגיטרה היא לא רק כלי הנגינה שלו, היא המגן שלו, הוא מנגן בה ומסתתר מאחוריה בו זמנית. יש חן רב בניגוד הזה". גלעד שרון כותב על שלום חנוך, שחוגג 70
ש-לום ש-לום שואג הקהל בקצב, והוא, מושא הקריאות, יותר בנוי, בעצם, ללילות שקטים. מכמיר לב הניגוד המוחלט בין הרוקר שמלהיב וסוחף המונים, לבין הבחור הביישן שעומד מולך באחד על אחד. איך יכול להיות שמי שעומד על הבמה ו"נותן בראש", נראה כל כך שברירי וכמו חסר ביטחון מחוץ לאור הזרקורים? עובדה, ככה זה.
בשיחה אישית הוא מושך את המילים, מתנדנד מרגל אל רגל, מחייך במבוכה. הגיטרה היא לא רק כלי הנגינה שלו, היא המגן שלו, הוא מנגן בה ומסתתר מאחוריה בו זמנית. יש חן רב בניגוד הזה, הוא נוגע ללבי, אני אוהב את השילוב, את הקצוות הלא קשורים שמתחברים באיש אחד.
"איי
עלטה סביב
הלוואי שאתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אליי"
מי שיכול לכתוב שיר עצוב כל כך ויפה כמו "שיר ללא שם", חייב, מעבר לכישרון, לחוות כאב גדול, לשאת מטען. מה הופך אדם לרגיש כל כך? מתת אל מלידה? עונש? הרי הרגישות מביאה גם כאב.
מה עשתה הלינה המשותפת בבית הילדים בקיבוץ, לכאלה בעלי נפש עדינה? מה קורה לילד שרוצה את אמו בלילה ומקבל במקום את חברת המשק התורנית? הילדות לא עוזבת אף פעם, היא נותרת מעט מאחור כשגדלים, אבל בגיל מבוגר היא חוזרת ביתר שאת.
יצא בחור מהקיבוץ, עבד ואהב, ועצם את עיניו, לא עשה ניסיון להיות הראשון, אבל נהיה ראשון ונהיה גם סמל, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
מזל טוב שלום.
לפנייה לכתב/ת 
