פחד רווחי: הסתיו הוא עונת האימה של הוליווד
כשהפקות הענק כבר לא מהוות ערובה להצלחה קופתית, בהוליווד הצליחו למצוא להן חלופה יצירתית - והיא מדממת, עמוסת רוחות ושדים ומגלגלת רווחים יפים בהשקעה נמוכה. זהירות, סתיו של אימה לפניכם
ראשי חברות ההפקה בהוליווד מפחדים. מ-פ-ח-ד-י-ם. כבר כמה שנים שנביאי זעם מבשרים על מות הקולנוע. ומילא מות הקולנוע, מה יהיה על הרווחים? את החשש של תעשיית הקולנוע אפשר כבר להרגיש בשטח. הפקות גדולות הפכו לגדולות מאוד, שוברי קופות מתוקצבים ביותר ממאה מיליון דולרים, ומלווים בעשרות מיליוני דולרים נוספים שמושקעים בפרסום ויחסי ציבור. מדובר בהשקעה עצומה ואיתה סיכון לא קטן - אבל זוהי הדרך היחידה להוציא את המוני הצופים מבתיהם, להפסיק את הבהייה האינסופית שלהם במסך הטלוויזיה המשוכלל, ולהביא אותם לבתי הקולנוע כמו פעם, עם פופקורן וכרטיס במחיר מופקע.
הפקות עתירות תקציב הן התשובה המיידית של הוליווד לנטישת הקהל, והן מוקדשות בדרך כלל לסרטי המשך ורימייקים וריבוטים (סרטי אתחול) - פשוט כי זה מרגיש יותר נוח לקחת סיכון על משהו מוכר. בינתיים יש פחות ופחות סרטים בסדר גודל בינוני - כאלה המתוקצבים בכמה עשרות בודדות של מיליוני דולרים. הם הראשונים להיכחד כנראה.
אבל רגע, יש אופציה נוספת - וזו הולכת וצוברת תאוצה: סרטי אימה. כן, זהו הז'אנר שמציל את הקולנוע המסחרי בשנים האחרונות. ההפקות זולות במיוחד, הבמאים מתחילים, השחקנים פחות מוכרים. הסיכון קטן - לפחות עבור המממנים. הסיכון גדול יותר עבור הצופים בעלי הלב החלש, אבל הם, באופן מפתיע, ממלאים את האולמות.
באופן יחסי, סרטי אימה הם המניה הכי חמה ורווחית בשוק כיום, שמוזוהה דווקא עם העונה הקרה - כשהסתיו דוחק את השמש וצובע את השמיים באפור מדכא. אז באופן מסורתי יוצאים הזוועתונים מהארון כל הדרך בואך אל נשף האימה בהאלווין. אלא שההצלחה המסחרית של להיטים מדממים חד פעמיים או סדרות מסחררות כמו "פעילות על טבעית", "הרוע שבפנים" ואחרים, הוציאה את השד מהבקבוק והוא משפריץ לכל עבר - גם בקיץ, המזוהה עם שוברי הקופות של האולפנים הגדולים עם סרטי המדע בדיוני, האקשן וגיבורי העל. הפקות האימה הצנועות מדגדגות אותם מלמטה, לפעמים עוקצות.
כך למשל במקרה של "לא לנשום" ("Don't Breath"), סרט שעלה כתשעה מיליון דולר, וגרף עם יציאתו בארצות הברית בסוף השבוע האחרון כ-26.4 מיליון דולר - כמעט פי שלוש. הוא הדיח מפסגת טבלת שוברי הקופות את "יחידת המתאבדים" מבית האחים וורנר, שעדיין נאבק על כדאיות הפקתו שעלתה יותר מ-175 מיליון דולר, ולוותה בקמפיין קידום מכירות ענק שעלה כמה עשרות מיליוני דולרים לפחות. הוא אמנם גרף עד כה כ-600 מיליון דולר מסביב לעולם, אבל מסב כאב ראש רציני לוורנרים שהעמידו לו רף כדאיות של כ-750 מיליון דולר. האקמול שלהם הגיע השנה בדמות פרויקטים קטנים יותר מז'אנר האימה - "לזמן את הרוע 2" ו"כיבוי אורות" שעלו יחדיו כ-45 מיליון דולר, וגרפו בסך הכל כמעט 450 מיליון דולר מסביב לגלובוס.
לא ברור איך זה מתיישב עם ההגיון הקפיטליסטי האמריקני, אבל זה עובד, אז לקראת הסתיו שכבר בדרך, הרוחות שהוא מביא איתו, וגם השדים - הנה לכם חצב, וגם תמונת מצב. וכן, יש בה גם קצב, ורוצחים סדרתיים:
לכל השדים והרוחות
הז'אנר החביב על יוצרי האימה היה ונשאר זה הקשור בשדים למיניהם. זוועתונים צנועים המתרחשים בסביבה שגרתית עם יישות על טבעית מאיימת. עד שהטרנד הזה יישכח, רוחות הרפאים ימשיכו לעשות רוח. בינתיים, מפיקים פעלתניים כמו ג'ייסון בלום ימשיכו להרוויח הון, במאים כמו ג'יימס וואן ומייק פלנגן יצברו תאוצה בדרך למיינסטרים ההוליוודי, ושחקנים ובעיקר שחקניות בדרג בינוני ימשיכו לחלטר ולהרגיש לרגע כמו כוכבי על. כזו היא תרזה פאלמר, המובילה את "כיבוי אורות".
כמו פאלמר, גם קייט בקינסייל ואמה רוברטס, הן שחקניות פעילות אבל במעמד בינוני, וגם הן מנסות את מזלן מדי פעם בהפקות אימה כעלמות במצוקה. בקינסייל, שמוכרת בעיקר כסלנה מפרנצ'ייז האקשן האפלולי "מלחמת האופל", מגלמת ב"Disappointed Room" של די.ג'יי. קארוזו (כוכב "נמלטים" וונטוורת' מילר כתב את התסריט) דמות נשית קצת פחות קשוחה - אם צעירה שמתעקשת לפתוח את הדלת הנעולה של עליית הגג בביתה החדש והמפואר, וחושפת את עצמה ואת בנה הצעיר להתעללות מהעולם שמעבר.
רוברטס הצעירה מופיע ב"The Blackcoat's Daughter" של אוז פרקינס כצעירה מעורערת שיוצאת למחנה חורף של תלמידות תיכון. לקראת הגעתה, שתי נערות (קירנן שיפקה ולוסי בוינטון) שננטשו על ידי הוריהן מעלות חזיונות זוועתיים.
נעמי ווטס האוסטרלית הזכורה לטובה מ"הצלצול", היא כבר כוכבת בסדר גודל רציני, אבל פה ושם היא משתעשעת עם ז'אנר האימה. ולמה לא בעצם? מעבר לכך שהיא עושה עוד כמה ג'ובות מהצד, היא זוכה לשתף פעולה ב"Shut In" של פארן בלאקברן עם צ'ארלי היטון שזכה לתשומת לבנו כג'ונתן באיירס בסדרה "דברים מוזרים", ועכשיו מופיע פה כבנה המשותק של פסיכולוגית ילדים. כשילד קטן שהופקד ברשותה (ג'ייקוב טרמבלי שכבש אותנו ב"חדר") נעלם אל הקור המקפיא שבחוץ, היא מרגישה שאולי היא זאת שצריכה טיפול - פסיכולוגי, או פראפסיכולוגי. מישהו משוטט בביתה או במוחה.
זוכרים את מקולי קאלקין ב"שכחו אותי בבית"? אז אחיו רורי קלקין חוזר הביתה. הוא מגלה שאביו המת השאיר לו קלטות בעליית הגג, והתוכן שלהן מערער את שפיותו. האם הוא מדבר אליו דרך הסלילים, או שזוהי אמו החיה שמבקשת להתעלל בו. כך או כך, חזיונות הזוועה שלו הם גם מנת חלקכם ב"Jack Goes Home" שביים תומאס דקר, ובו קלקין הצעיר מככב לצד בריט רוברטסון, נטשה ליוני וניקי ריד.
כל כך הרבה סרטי מגרשי שדים יוצאים בשנים האחרונות בקולנוע, וקשה לגוון. בראד פייטון חושב שאולי הוא מצא דרך ב"Incarnate", כשהוא מתרכז במדען (אארון אקהרט) שנוקט בטקטיקה לא שגרתית כדי לסלק רוח זקנה ומרושעת שהתנחלה בנשמת ילד חביב. במקום להוציא אותה החוצה, או נכנס פנימה ומתמודד מולה. זה לא יהיה קל, כי היא די עצבנית ורבת עוצמה. אפילו האם בגילומה של קאריס ואן הוטן חסרת אונים - והיא כזכור שולטת בכישוף האפל כמליסנדרה מ"משחקי הכס".
ב"The Bye Bye Man" של סטייסי טייטל יש דמות נשית מפוחדת וצווחנית (סוג של תו תקן לכל סרט אימה), אבל איתה יש שני גברים. רוחו של הביי ביי מן משפיעה על כולם לרעה ללא הבדלי דת, גזע או מין. על פי העלילה, ברגע שאתה מתחיל להאמין בו ולפחד ממנו, אתה אומר ביי ביי לעצמך, וסביר להניח שתיפרד גם מאלו שסביבך.
זה לא נגמר, עד שזה לא נגמר - וזה לא יגמר
ההצלחה המתמשכת של הז'אנר, מביאה לכך שגם בפינה החשוכה הזאת של הוליווד יש כבר תעשייה של סרטי המשך ורימייקים וריבוטים. זה הבולט ביותר של השנה הוא "המכשפה מבלייר" - שאמור לחדש את המסורת של קלאסיקת הפאונד-פוטג' מ-1999. "פרויקט המכשפה מבלייר" היה הפקה עצמאית שצמחה מעבר לכל פרופורציה. סרט ההמשך של אדם ווינגרד מלווה את ג'יימס דונהיו וחבריו שיוצאים בעקבות אחותו, גיבורת הסרט ההוא. הם מצליחים להתחקות אחריה למחוזותיה של המכשפה האכזרית בלב היער, מה שלא מבשר טובות עבורם.
סיפור נוסף שחוזר מן העבר הוא זה של "הצלצול" - אותו רימייק אמריקני של גור ורבינסקי מ-2002 לסרט האימה היפני המקורי מ-1998. שנים עברו ופ. חאבייר גוטיירס הספרדי מביא לנו לא צלצול אחד אלא כמה ב"Rings". אין פה כוכבים כמו נעמי ווטס שהופיעה בתפקיד הראשי לפני 14 שנה, וגם לא צריך מישהו בסדר גודל שלה. מלינדה לוץ האלמונית עושה עבודה מספיק טובה כנערה שצופה בקלטת וידאו מסתורית ומסכנת את עצמה כגיבורה בסרט בתוך סרט בתוך סרט - כל זאת כדי להציל את חברה מפני רוח מרושעת שחיה בין הפריימים, ומתקשרת הביתה כאילו כדי להגיד: אקשן!
קשה לכנות את "וויג'ה" של סטיילס ווייט מ-2014 קלאסיקה, אבל בהתחשב בכך שההפקה הצנועה הזאת - חמישה מיליון דולר בלבד תקציבה - גרפה כ-103 מיליון דולר בקופות, אין פלא שהארכי-מפיק ג'ייסון בלום יזם סרט המשך. התקציב של הפרויקט הנוכחי גדל במיליון דולר - אולי בציפייה להגדלה פרופורציונלית בהכנסות. הבמאי המצליח פלנגן נשכר להוביל את הפריקוול "Ouija: Origin of Evil" בו רוחות מהעולם שמעבר פורצות לחיי משפחה תמימה דרך לוח הוויג'ה הידוע לשמצה.
מאידך, דרמת האימה של ניקולס פאש "The Eyes of My Mother", שזכתה לשבחים בפסטיבל סאנדנס, מעמיקה עם צעירה מעורערת בנפשה אל מקורות טראומה הרסנית בה אמה ממשיכה לחיות.
מחשבים במקום מכשפים
אל הקלאוסטרופיה, האגורופוביה, הארכנופוביה ושאר הפוביות למיניהן, הצטרפה בשנים האחרונות גם הטכנופוביה וביתר שאת. לא מעט סרטים מבוססים על החשש מהשלכותיהם של המחשבים והרשתות החברתיות על חיינו, וגם על מותנו. כזה הוא "מורגן" שביים לוק סקוט, בנו של רידלי סקוט שגם הפיק. המותחן העתידני מתרכז בנערה תמימה למראה, אלא שמדובר באנדרואיד בעל אינטליגנציה מלאכותית מפותחת, ואינטליגנציה רגשית בעייתית. כשמורגן (בגילומה של אניה טיילור-ג'וי) יוצאת משליטה היא משאירה אחריה גופות של מפעילים במעבדה - קצת כמו שצפוי לנו בקרוב ברימייק הטלוויזיוני המדובר של "Westworld". קייט מארה היא זו שמנסה לייצב אותה, ואיתה רוז לסלי ובויד הולברוק.
"Friend Request" של סיימון ורהובן פותח חלון לרשתות החברתיות, שם הגיבורה הצעירה מבלה זמן רב מדי. לתהדמתה היא חוזה בחברותיה נעלמות אחת אחרי השניה מהפייסבוק, וגם מהעולם האמיתי. מסתבר שיישות מסתורית בעלת נוכחות אינטרנטית קוטלת אותם. זה לא וירוס או תוכנה זדונית, אבל היא מרושעת אף יותר.
"It" ידוע כסרט האימה מ-1990 המבוסס על הליצן הרצחני של סטיבן קינג (ושישוב ברימייק בשנה הבאה). לעומת זאת "I.T" שביים ג'ון מור הוא משהו שונה לגמרי - אם כי גם הוא מדמם. פירס ברוסנאן מככב כמיליארדר בעל חברת הייטק, ואיש משפחה מגונן. ממגן את הבית שלו כדי להימנע ממטרדים מיותרים מבחוץ, אלא שהוא מגלה שאיש המחשבים שהתקין את המערכת (ג'יימס פרצ'וויל) הוא הסיכון הכי גדול לו ובעיקר לאשתו, וכל מה שהוא צריך כדי לחסל אותם הוא לחיצת כפתור.
משחקים מסוכנים
קבוצה של אנשים מוצאים עצמם לכודים באותו חלל. יש להם משימה משותפת - לשרוד. לפעמים אחד על חשבון השני. זהו הבסיס לתוכניות ריאליטי מהסוג של "האח הגדול", וגם לסרטי אימה כמו "Keep Watching" של שון קרטר בו בני משפחה נכלאים בביתם, על ידי שלושה פסיכופטים שכופים עליהם משחק מעוות ואכזרי. בלה ת'ורן, יואן גרופוד, צ'נדלר ריגס, הבמאי-שחקן לי וואנל ושחקן הפוטבול לשעבר מת'יו וויליג מככבים.
מפגן הזוועות החדש מבית רוב זומבי "31" מחולל בקרקס נודד שרוב מפעיליו נטבחו, ברי המזל ששרדו את המתקפה המסתורית נלקחים לחלל ענק בו הם מתבקשים לככב בקרקס מסוג שונה לחלוטין לשביעות רצונם של שוביהם החולניים. כוכבת הבית של הבמאי שרי מון זומבי, מובילה את העלילה גם כאן ונלחמת בליצנים הזויים ומפחידים.
נשמע לכם נטול סיכוי בקופות? איך תסבירו כאמור את ההצלחה המסחררת של "לא לנשום" מבית המפיק סם ריימי והבמאי פדה אלברס, בו שלושה צעירים חודרים לביתו של גבר עיוור כדי לשדוד אותו, ומוצאים עצמם בקרב חסר סיכוי על חייהם במעונו הנעול. זוהי לא ההילה הסלבריטאית של סטיבן לאנג הוותיק שמשכה את הקהל, גם לא זו של הצעירים ג'יין לוי, דילן מינט ודניאל זובאטו. פשוט אנשים אוהבים את צעירים במלכודת - ולראייה כאמור, "האח הגדול".
העולם מפחיד, אז צוחקים
אם אתם חושבים שכל זה הוא קשקוש נלעג, סרח עודף של תעשיית קולנוע שאיבדה את דרכה, כנראה שיש בזה משהו. עובדה, קווין סמית' וג'וני דפ עושים מזה בדיחה בקומדיה המטורללת "Yoga Hosers" בה מתערבבים זה בזה שתי נערות צעירות חובבות יוגה, נאצים, נקניקים מתוצרת גרמניה, קטשופ ודם. זה לא באמת אמור להפחיד, אבל כן לגרום לכם לצחקק במבוכה ולשאול: "מה לעזאזל?". דפ, שחייו כרגע נראים זוועה, עוטה על עצמו שפם עבות וברט בדמות של בלש צרפתי מוזר. בתו לילי רוז דפ מככבת לצד הארלי קווין סמית' - בתו של הבמאי, והשתיים יוצאות להציל את העולם מתאוות הבשר ההיטלראית.
לבליל הזה מצטרפת גם הקומדיה הקאמפית "The Greasy Strangler" מבית היוצר של אלייז'ה ווד וטים ליג, הבעלים של רשת בתי הקולנוע העצמאית אלמו דראפטהאוס. בחסותם יצא הבמאי ג'ים הוסקינג לספר סיפור מוזר על גבר מזדקן ובנו הלא צעיר בעצמו - שניהם תמהונים שחולקים עסק של סיורי מועדונים וגם תשוקה לאישה לא מרשימה במיוחד. אם סצנות המין הבוטות לא מספיקות כדי להזדעזע, מופיע פתאום רוצח סדרתי ואיתו מקרי מוות גרוטסקים במיוחד. כאלו שבעיקר יגרמו לכם להיגעל ולגחך, פחות להצטמרר.
רוחות זרות
ההצלחה של סרטי האימה בבתי הקולנוע בארצות הברית מעוררת גם את הקהילה הבינלאומית. הקהל האמריקני צמא הדם והמפיצים המקומיים לא יודעים די ומחפשים עוד ועוד אוצרות מעבר לים. זהו מעין היזון חוזר, שמתפשט בכל העולם. הוא אפילו הגיע לאיראן, שם נמצאים שורשי עלילת "Under The Shadow" של באבאק אנווארי אשר מלווה אישה בודדה בטהראן המופצצת בימי מלחמת איראן-עיראק. סקאד שנוחת על גג ביתה לא מתפוצץ, אך מביא עמו רוח רפאים שמטריפה את דעתה ומאיימת על בתה הקטנה.
הפתיחות של הקהל האמריקני מזמינה גם יוצרים זרים לחזור לשוק הזה - כך במקרה של פול ורהובן ההולנדי המוכר מ"זיכרון גורלי" ו"רובוקופ" ועכשיו צץ מחדש עם המותחן "אל" בכיכובה של איזבל הופר המגלמת אישה מעורערת ונקמנית. צ'אן ווק-פארק הקוריאני, שזכור מ"שבעה צעדים", מציג גם הוא מותחן עוכר השלווה "The Handmaiden" בהובלתה של משרתת חתרנית. שני הסרטים הללו שהוקרנו בבכורה בקאן, יופצו בסתיו גם בארצות הברית.
ולא תאמינו, אבל גם הקו-פרודוקציה הישראלית-פולנית "הדיבוק" נהנית מהגל האפלולי הזה, ומופצת בבתי הקולנוע האמריקנים. יש בסרט בית בכפר, חתונה, ורוח רפאים של נערה יהודייה שכלואה בין המתים לחיים מאז השואה ומחפשת גוף להתנחל בו. הגוף הזה הוא גופו של איתי טיראן, והסרט הוא סרטו של הבמאי מרצ'ין ורונה הפולני שהתאבד ערב הקרנה בפסטיבל בארצו. מי היה מאמין שרוחו ממשיכה לחיות דווקא על המסכים של ניו יורק, לוס אנג'לס וערים אחרות בארצות הברית.
