הארגון שנלחם בלהט"בפוביה כבר מגיל הגן
סקר שערך השנה ארגון הנוער הגאה, מצא שהביטויים "הומו" ו"לסבית" עדיין נתפשים כביטויים שליליים בבתי הספר, ושהנוער הלהט"בי חשוף פי שניים יותר לגילויי אלימות. הנתונים הללו הם התשתית לעבודתו של הארגון הגאה חוש"ן (ראשי תיבות של חינוך ושינוי), אשר שם לעצמו למטרה לעודד שיח אחר ולהתחיל לחנך את התלמידים כבר מגיל הגן. ראיון
שנת לימודים חדשה מעוררת לרוב רגשות מעורבים בקרב התלמידים: אחת לאו דווקא תתלהב מהמחשבה על מבחנים, אבל תשמח לפגוש מחדש את חבריה לכיתה, בזמן שאחר לא ממש יקפוץ מאושר מהמחשבה על להיכנס לכיתה שכוללת תלמידים שאין לו חברות עמוקה איתם, אבל כן יחכה לפתוח ספר ולקבל מחמאות מהמורים.
אבל מה בנוגע לתלמידים ותלמידות שמבחינתם כל יום בבית הספר, המקום שאמור להיות להם בית שני, הוא מאבק מתמשך מול בני גילם ומול הצוות המקצועי? על פי סקר האקלים הבית ספרי של ארגון הנוער הגאה שבדק את חוויותיהם והתנסויותיהם של תלמידים ותלמידות גאים וגאות במערכת החינוך בישראל, נמצא כי גם בשנת 2016 ביטויי גנאי כלפי מיעוטים מיניים ומגדריים עדיין פופולאריים מאוד בבתי ספר.
כך, הביטויים "הומו", "לסבית" ו"גיי" עדיין נתפשים כביטויים שליליים, ותלמידים ותלמידות זוכים לביקורת אם התנהגותם אינה גברית או נשית מספיק בעיני סביבתם. גם שיעור החשיפה לאלימות מילולית מתונה וקשה בקרב תלמידים מהקהילה הגאה, גבוה פי שניים משיעור החשיפה לאלימות בקרב האוכלוסייה הכללית, ואילו שיעור החשיפה להטרדה מינית בקרב תלמידים מהקהילה הגאה גבוה פי שלושה ויותר משיעור החשיפה להטרדה מינית בקרב האוכלוסייה הכללית. מעל 40% מהנשאלים והנשאלות בסקר (1,106 תלמידים ותלמידות בני ובנות 12-18) דווחו על הערות מגדריות הנשמעות גם מהצוות החינוכי, וכ-30% דיווחו על הערות להטב"פוביות.
הארגון הגאה חוש"ן (ראשי תיבות של: חינוך ושינוי), שם לעצמו למטרה לשנות את היחס כלפי הקהילה מתוך מערכת החינוך, או כפי שמסבירה היו"ר המשותפת אלונה ליבנה: "אנחנו חיות בחברה שקיימים בה סטריאוטיפים, דעות קדומות ואלימות כלפי להט״בים, ואנחנו מאמינים שהדרך לשנות את זה עוברת קודם כל בחינוך. הפורמט הסטנדרטי של הפעילות שלנו מבוסס על סיפורים אישיים ודיון, כי אנחנו מאמינים שהדרך הטובה ביותר לשנות דעות קדומות היא במפגש בלתי-אמצעי, בגובה העיניים".
חוש"ן הוקם כבר בשנת 1976 על ידי ד"ר משה דב, כשירות ההרצאות הארצי של האגודה למען זכויות הלהט"ב (אז "האגודה לזכויות הפרט"), וב-2004 נפרד ממנה והפך לארגון עצמאי. מתנדבי ומתנדבות חוש"ן מגיעים למסגרות החינוך לרוב בעקבות פניית המוסדות עצמם, אך גם בעקבות פניות מטעם התלמידים. "אנחנו מקבלות פניות מבני ובנות נוער ששמעו על חוש״ן ורוצים שנגיע לבית הספר שלהם להעביר פעילות, בעיקר כי הם סובלים מהצקות ורוצים שנעזור".
"בעבר הגענו בעיקר לתיכונים, וככל שגדלנו פנינו לעוד קהלים - בהתחלה לצבא ולמשטרה, אחר כך לאנשי ונשות מקצוע כמו עובדים סוציאליים, רופאות וסטודנטים במקצועות הללו, והשנה התחלנו להעביר פעילויות לגננות ומורות בבתי ספר יסודיים, מתוך אמונה שיש להן השפעה עמוקה מאד על התפיסות של ילדות וילדים לגבי דברים כמו מגדר ומשפחות מגוונות".
באילו התנגדויות אתן נתקלות בתהליך ואיך אתן מתמודדות איתן?
"יש התנגדויות בכל מיני רמות. יש התנגדויות של נוער - צעירים שמגיעים לשמוע את הפעילויות שלנו ולפעמים לא קל להם לשמוע את זה, אבל מנגד בהרבה מאד פעילויות שאנחנו מעבירות יש תחושה שהנוער דווקא לא מתנגד, להפך - הוא פתוח לשמוע ולנהל שיחה על זהות מגדרית ונטייה מינית. זה הרי קיים בסביבה שלהם, אבל בדרך כלל בייצוגים סטריאוטיפים או שטחיים בלבד, וההזדמנות לדבר על זה בגובה העיניים מעניינת ומסקרנת אותם".
"לעיתים אנחנו גם נתקלים בהתנגדויות מצוותים חינוכיים שמודאגים מהכנסת תוכן להט״בי למסגרות חינוכיות. יש מורות ומורים שחוששים מהנכחת להט״ביות במסגרת החינוכית למשל, וכשהבנו את זה, פיתחנו פעילות ייעודית שאנחנו מעבירות בחדרי המורים של הרבה מבתי הספר שאנחנו מגיעות אליהם, כדי לעזור לצוותים החינוכיים לגבש כלים להתמודדות עם נושאים כאלו".
לרוב התלמידים יושבים ומקשיבים, או שיש מי שמפריע ויוצא מהכיתה?
"בגלל שהפעילות שלנו מתחילה מסיפורים אישיים של המתנדבות והמתנדבים, נוצרת אווירה של הקשבה. יש פה עניין של כבוד הדדי - אנחנו מביאות את עצמנו בגובה העיניים ובפתיחות מאד גדולה, והתלמידים (או החיילות, נשות החינוך או מי שבקהל) בדרך כלל מאד מכבדים אותנו ומקשיבים. החצי השני של הפעילות שלנו הוא דיון, ואנחנו מזמינות את התלמידים לשאול כל שאלה שיש להם מבלי לחשוש מהתגובה. אנחנו שואפים לייצר אווירה פתוחה בכיתה, שבה לדבר ולשאול על להט״ביות זה לא טאבו, וכאשר כל שאלה מקבלת תשובה מכבדת ומעמיקה. קורה לעיתים שתלמידים מרגישים לא בנוח ויוצאים באמצע - לא הרבה, אבל זה קורה".
מה עושים במצב כזה?
"אנחנו לא מכריחות אף אחד לשבת ולהקשיב, ואנחנו רגישות לזה שהרבה פעמים התוכן שלנו מתנגש עם ערכים שונים שהנוער הזה ספג בבית. אבל אני כן מרגישה תחושת החמצה כשזה קורה, כי אני באמת מאמינה שאם אותו נער או נערה היו נשארים עד סוף הפעילות, המסר שלנו היה מוצא את דרכו גם אל ליבם. קרה לי גם מקרה שבו נער יצא מהכיתה וחזר. הוא לקח בעצמו אחריות על ההקשבה שלו".
לאחרונה הארגון החל להרחיב את פעילותו למסגרות חינוך לגיל רך יותר ועובד מול הצוות החינוכי בגני ילדים ובבתי ספר יסודיים. "בגן ובבית הספר היסודי, מלמדים ילדים וילדות דברים מאד ברורים: שבכל משפחה יש אבא ואמא, שבנות צריכות לשחק בבובות ולהיות רגישות לזולת, ושבנים צריכים לשחק כדורגל ולא להפגין רגשות. הגרעין המגדרי הזה מושרש בילדים מגיל צעיר ומשפיע על מגוון האפשרויות שהם מדמיינים עבור עצמם. ההסללה המגדרית הזאת משפיעה על כל תחום בחיים שלהם מאוחר יותר".
איך מעבירים תוכן כזה לגילאים צעירים כל כך?
"יש לנו ערכה שאנחנו מחלקות למורות בבית ספר יסודי, שכוללת דפי צביעה שאיירה דניאל פלג, מתנדבת חוש״ן, ובהם ציורים של מגוון רחב של משפחות (שתי אמהות, שני אבות, הורה אחד וכו׳), ילדה שמשחקת כדורגל וילד שרוקד בלט. ברגע שילדים יראו ויוכלו לדמיין שזה אפשרי - הם יוכלו גם לפרוץ את המגבלות ולעשות כל מה שהם חולמים".השנה יתחיל חוש"ן לפעול גם בחטיבות הביניים, בפעילות מול התלמידים שמטרתה זהה לזו של הפעילות בתיכונים, אך אופייה שונה מעט: "בסיפורים האישיים של רוב המתנדבות והמתנדבים, יש פוקוס גדול יותר על גילאי התיכון ואחרי - דברים שעוד לא ממש מדברים לנוער בגיל 12-13 וגם לא תמיד מותאמים להם. לכן ליקטנו כמה מיני סיפורים על חוויות של להט״בים כשהיו בחטיבת הביניים, והדיון בכיתה מתמקד בסיפורים האלו".
איך פתחתם פתח לפעילות בכל אחת משכבות הגיל החדשות?
"הצורך האקוטי בפעילות עלה מהשטח, הן מצידן של המשפחות הלהט"ביות ומשפחות להן ילדות וילדים מהקשת הטרנסג'נדרית, והן מצידם של המחנכים והמחנכות שחשים כי אין ברשותם מספיק ידע וכלים כדי לאפשר את הסביבה הטובה ביותר עבור הילדים וההורים. קיבלנו את המסר מהשטח שהעברת פעילות לכיתות י"א ו-י"ב היא לעיתים קרובות מאוחרת מדי. בגילאים הללו, הם כבר הספיקו לספוג הרבה מידע, חלקו אמין יותר וחלקו פחות, מכל מיני מקומות בחברה, וזה דורש הרבה מאמץ לשנות דעות קדומות בשלב הזה".
"צוותים של מתנדבות ועובדות בשכר עמלו חודשים רבים על בניית התכנים המיוחדים הללו, ואחרי שקיבלנו את ברכת הדרך משפ"י, יצרנו קשר עם העיריות. מספר עיריות שמחו לשתף איתנו פעולה וזכינו להעביר פעילויות בכמה ערים ברחבי הארץ. הפעילות הראשונה שלנו הייתה בכנס גננות של עיריית הרצליה. התגובות שקיבלנו שם היו מהממות".
מה הדבר הכי מתגמל מבחינתך בפעילות שלכם?
"הדבר הכי מתגמל מבחינתי זה לשמוע ממקור ראשון שעשינו שינוי כלשהו במקום שאליו הגענו. אופי הפעילות שלנו הרבה פעמים לא משאיר לנו אפשרות לדעת איך היא השפיעה בטווח הרחוק, אבל מיד בסוף פעילות הקהל ממלא משובים אנונימיים ויש הרבה שכבר שם כותבים לנו שהם למדו דברים חדשים, התרגשו מהסיפורים שהם שמעו ואפילו שינו עמדות בזכותם".
"אנחנו לא נשארים בקשר עם תלמידים אחרי שהפעילות נגמרת, כי זה לא חלק מהתפקיד שלנו, אז רוב הפידבק שלנו מגיע מהצוותים החינוכיים. יש גם הרבה בתי ספר שאנחנו נכנסות אליהם באופן מסורתי בכל שנה, ואני חושבת שבמקומות האלו רואים את השינוי באופן הכי משמעותי, גם אצל התלמידות וגם אצל המורות ששמחות לפגוש אותנו".
"לפני כמה חודשים, יועצת שכבה כתבה לנו בפייסבוק שבעבר היא לא הבינה למה נתנו לה דגלון גאווה קטן לתלות במשרד - אבל היא נתנה בנו אמון ותלתה אותו בכל זאת. היא נדהמה לגלות שבזכות המעשה הזה, הרבה בני ובנות נוער בבית הספר פתאום הרגישו בנוח לבוא ולדבר איתה על נושאים כמו מיניות ומגדר. זה מבחינתי סימן ברור שאנחנו עושים משהו טוב, שאנחנו בכיוון הנכון".
היית אומרת שישנם הבדלים בתגובות התלמידים במרכז הארץ מול הפריפריה?
"אני פועלת בארגון שמטרתו למחוק דעות קדומות, ולכן אני שואפת שלא להניח הנחות לגבי אחרים. יחד עם זאת, מובן שתלמידות ותלמידים בתל אביב, שרואים הרבה תרבות להט״בית מסביבם, עשויים להיות פתוחים יותר לשמוע אותנו מאשר במקומות שבהם לא מדברים על להט״בים ולא רואים להט״בים".
"בכל מקרה, מאד חשוב לנו להגיע גם למקומות האלה וגם לאלה, בייחוד בגלל שבמקומות שבהם אין ייצוג לקהילה, אנחנו הרבה פעמים המפגש הפתוח הראשון של הנוער עם להט״בים, וההזדמנות הראשונה שלהם להכיר לעומק ולשמוע על הנזקים של להט״בופוביה והחשיבות של קבלה ופתיחות. אבל גם במקומות לכאורה יותר 'מקבלים', יש לנו עבודה לעשות".
"אני למדתי בתיכון אלון ברמת השרון – זהו בית ספר לאמנויות, ומדובר בסביבה ששואפת להיות ליברלית יחסית. אבל דווקא בגלל שכולם מסביבי הניחו שאין שום בעיה בכך שאני לסבית, הרבה מההצקות והאלימות שחוויתי עברו מתחת לרדאר, ומדובר ממש באלימות פיזית ומילולית. כך שדווקא במקומות האלו יש נטייה לטאטא מתחת לשטיח ולהגיד כלפי חוץ שהכל בסדר. בדיוק שם אני מבקשת מהתלמידים: תנערו את השטיחים. תסתכלו לגילויי הלהט״בופוביה סביבכם בעיניים, כי אחרת - הם לעולם לא ייעלמו".
לפנייה לכתב/ת 
