תיקי דיין: "יכולה ללכת בשקט, הספקתי הכול"
התפקיד כאשת ימין לוחמנית עזר לתיקי דיין להבין את הצד השני - זה שפעם כינתה "אספסוף". אפילו את בגין למדה להעריץ. ואת נתניהו? פחות: "חושב רק על הכסא. יש לך כזו תמיכה - יאללה, תביא לנו שקט". ויש לה הרבה מה לומר גם על השחקנים שמקטרים על הצגות בפריפריה: "לכו, יש 200 כמוכם"
על הקיר תלויה מפת ארץ ישראל השלמה. לצדה תמונות של מנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי. משם יכולים מכונן הרוויזיוניזם והיורש שלו להביט בגאווה בזאבה - בנחישותה הפוליטית, בנאמנותה האידאולוגית, בנכונותה לעמול ולבחוש כדי לדחוף את בנה - שזה עתה חזר מארצות הברית - מעלה. אל פסגת הליכוד, אל הכנסת.
עבור זאבה, גיבורת ההצגה "הזאבים" של התיאטרון הקאמרי, השחקנית שמגלמת אותה מייצגת את הסדר הישן והשנוא: שגרירת הבוהמה, זו שהסעירה מדינה שלמה כשכינתה את תומכי הליכוד "אספסוף מהשוק". אבל תיקי דיין דווקא מגייסת את התפקיד החדש - זה שכל כך רחוק ממי שהיא, מהרקע שלה - למקום מפוייס יותר. "הבנתי את הטראומה של הצד הזה", היא אומרת בראיון ל-ynet, "הבנתי שהם באמת היו 30 שנה מחוץ לגדר. עכשיו אנחנו 38 שנה מחוץ לגדר".
את האמירה ההיא ששסיבכה אותה היא לא שוכחת גם 17 שנה אחרי. אבל מתברר שהקהל סלחן יותר: "הייתי בטוחה שיהיו בלגנים עם התפקיד הזה - אבל האנשים שבאים להצגה אוהבים אותי".
התפקיד גרם לך גם להצטער?
"איזו שאלה. מה, אני אמרתי את זה כדי לפגוע? בטח שאני מצטערת על הפגיעה באנשים, אלא מה? מה, אני אשמח על זה? אבל די, אתה יודע, בגלל שזה לא אני, שזה לא באופי שלי, אז זה כבר עבר".
היא פוסעת במסדרונות הקאמרי כאילו היו ביתה. עוצרת להצביע על תמונה משותפת עם יוסי גרבר, שהלך לעולמו לפני כחצי שנה, מתוך "מלכת אמבטיה" המיתולוגית. "אני יכולה ללכת מהעולם בשקט, הספקתי כל מה שרציתי", היא מודה. "הייתה לי שיחה עם המשפחה ואמרתי להם את זה. שאני יכולה ללכת, עשיתי הכול".
ובאמת, קשה למצוא בעולם הבידור הישראלי הרבה שחקנים עם הספק כמו שלה. זמרת מימי נעוריה, עם שירות צבאי בלהקת חיל השיריון, עשרות הצגות וסרטים וכמובן - התפקיד שהכניס אותה לכל בית בישראל - זה של תיקי מ"קרובים קרובים". היא מעולם לא נדרשה לרדוף אחרי תפקידים: המלהקים היו אלה שרדפו אחריה. "לא עשיתי אודישן בחיים", היא מתגאה, אך מיד מתקנת: "אה רגע, עשיתי אחד לאיזו פרסומת".
אודישן אחד ביותר מ-40 שנות קריירה?
"כן. לא הייתי צריכה לדחוף את עצמי, לא חיכיתי, לא ביקשתי. תמיד באו אליי. אני ישבתי על הספה הנוחה של השיאצו ובאו אליי".
לא כמו שולה חן נגיד.
"לבי יצא אל שולה חן, זה מאוד מצער אותי. היא ממש בת התקופה שלי - היא הייתה בנח"ל, אני בשריון. היא מוכשרת. זו תופעה, ששחקנים מבוגרים לא מוצאים את מקומם. הלוואי שהייתי יודעת איך לפתור אותה - אולי צריך מזל ואופי כדי לשרוד במקצוע הזה. אולי דווקא מהכיוון של שרת התרבות יכולה לצוץ העזרה. אולי קרן לאמנים ותיקים. למה לא? אנשים שעסקו בזה כל חייהם, מגיע להם. אבל למעשה מגיע לכל אחד שעובד הרבה שנים, ולא משנה באיזה תחום".
אם את רוצה, את יכולה להפסיק היום, מבחינה כלכלית?
"אני לא יכולה להפסיק לעבוד, אני חייבת שתהיה לי משכורת - כי אני סבתא ואמא, ואני עוזרת למי שצריך".
"נתניהו חושב על הכסא. איך הוא לא רוצה להביא לנו שקט?"
התפקיד שלה ב"הזאבים" - שם היא מככבת לצד דן שפירא, אלון דהן, יצחק חזקיה, יוסי קאנץ ותמר קינן - נתפר למידותיה. "הלל מיטלפונקט כתב אותו במיוחד בשבילי, וזו פריבילגיה", היא אומרת. "הוא רצה שחקנית שתוכל לבצע את זה - והוא לא חשב על הדעה הפוליטית שלי. הוא אמר לי שמה שעניין אותו בכתיבת המחזה הוא מאיזה רקע צומח פוליטיקאי".
מסוגיות פוליטיות, אגב, היא מתאמצת להתרחק כמו מאש - אבל האמת היא שקשה לה להתאפק. "נכוויתי מספיק", היא אומרת, "אבל מה שקורה עכשיו - זה נורא בעיניי. אנשים לא אומרים את דעתם, פוחדים על הקריירה שלהם פחד מוות. הכול כוחני וכועס ופגוע. אני לא יודעת למה אני מדברת על זה, אבל אני שמחה לדבר על זה, ומייחלת לזמן שבו לא יהיה כל כך נורא להגיד מה דעתנו".
ובסוף היא אומרת את דעתה. אומרת מה כל כך מטריד אותה במקום הזה. "מעציב שכל כך הרבה שנים לא הצלחנו לעשות משהו, לא הצלחנו להבין את העמים שגרים בסביבתנו. איתם אנחנו צריכים לעשות שלום, לא עם השבדים ולא עם השוויצרים. מי שברוגז איתך - לך תתחנף אליו".
יבואו הימנים ויגידו שההתנתקות הייתה חנופה שהספיקה.
"אז זהו? פעם אחת נתנו, וזהו? הדרישות משתנות, הפלסטינים נעשים יותר קשים. אתה יודע איזו בנייה יש בהתנחלויות?".
זאת הבעיה? ההתנחלויות?
"לא רק, אבל גם. הדברים משתנים, הם נעשים יותר פנאטים. ילדים בני שמונה הופכים פנאטים. צריך שיבוא מנהיג חכם עם חזון ועם רעיון חדש. אני רוצה מישהו שרוצה לעשות למדינה. כמו מנחם בגין, דוד בן גוריון. בזמן האחרון קראתי המון על בגין ואני פשוט מעריצה אותו. משהו באנושיות שלו, וברצון האמיתי שלו לחולל שינוי. נכון, הדרך שלו הייתה קצת שונה ממה שאני חושבת. אבל הוא עשה את השלום עם מצרים, זה רק בזכותו.
"אני לא יודעת אם אני מאמינה במישהו במערכת הפוליטית היום. יש כל מיני ניצנים קטנים. אני רוצה מישהו שלא חושב על עצמו, וחושב על המדינה. נתניהו חושב על הכסא שלו, ונראה שזה הכי חשוב מבחינתו. אתה במעמד כל כך נהדר, עם תמיכה כל כך גדולה - אז יאללה. איך זה לא הרצון שלך, להיות האחד שיביא לנו את השקט ואת השלווה? או שאולי אף פעם לא יהיו לנו שקט ושלווה, וככה נמשיך לחיות. הרי אנחנו מכירים מהתורה שבכל תקופה קם עלינו מישהו לכלותינו".
"יש שחקנים שמזלזלים בפריפריה, קשה לי איתם"
דיין בת 67 היום, אמא לשתיים וסבתא לחמישה נכדים. ועכשיו, כשרוב בני ובנות גילה כבר עברו לפרק הפנסיה בחייהם - היא מרגישה מפעם לפעם את הקושי הפיזי הזה שבעבודה האינטנסיבית על הבמה. "כשיש שתי הצגות זה קצת קשה פיזית", היא מודה. "העייפות, הברכיים. אתה רק רוצה לסיים כבר. בהצגה השנייה העיניים כבר נסגרות. אבל כשאתה שם אתה כולך באדרנלין. וכשההצגה נגמרת, אני מגיעה הביתה ונופלת, לא רוצה כלום - רק לרבוץ".
אבל דווקא עם הנדודים שמחייב המקצוע - הנסיעות להופעות באולמות מרוחקים - אין לה בעיה. "אין בן אדם שאוהב להופיע בפריפריה יותר ממני", היא מצהירה. "כשאנחנו נוסעים לאופקים ולנתיבות, אני מאוד נוקשה עם השחקנים האחרים. לא מוכנה לשמוע מהם 'יאללה בואו נגמור עם זה'. למה בואו נגמור עם זה? להופיע בתל אביב זה הבונוס - הפריפריה זה היעד שלנו. להם יש רק אותנו באותו היום. אין שם 17 הצגות ו-18 ברים. רק אותנו. ואנחנו נעשה את זה הכי טוב שרק אפשר. מאוד קשה לי עם השחקנים הצעירים שחושבים שאפשר לעשות דברים אחרת בפריפריה. הייעוד שלי זה להביא את האמנות לשם, בצורה הטובה ביותר".
את אומרת בעצם שיש שחקנים שמזלזלים בהופעות בפריפריה?
"ברור. אני כל פעם אומרת לאנשים שמקטרים - אם אתה מתחיל לקטר, נגמר לך המקצוע. זאת העבודה שלנו, הסיפוק הזה שמגיע מלראות את האנשים נהנים. אם אנשים צעירים עושים שטויות ומזלזלים בפריפריה, אני לא מוכנה לזה. אני אומרת להם, 'לך הביתה, כי יש מאתיים כמוך שרק מחכים למקום שלך'. מצאתי את עצמי צועקת על שחקנים. אני אומרת להם, 'רוצים לעשות שטויות? נעשה במזנון, לא על הבמה, ובטח לא בפריפריה'".
אז למה שרת התרבות אמרה שאתם לא מופיעים בפרפריה?
"יש מישהו שנוסע יותר מאיתנו? איך אפשר להגיד דבר כזה? קודם כל, ברגע שאתה נוסע לפריפריה, זו אינדקציה לכך שההצגה מצליחה. אני רוצה שכל הצגה שאני משתתפת תגיע לפריפריה ושיקנו אותה. זה מאוד הרגיז אותנו שזו דעתה. בקרוב נתחיל לנסוע 20 פעם בחודש. זה המון, אני זקנה כבר".
למרות האינטנסיביות של המקצוע, היא לא מתקשה להקדיש זמן למשפחתה. "אני רואה את הילדות שלי ואת הנכדים שלי, ודואגת להפריד בין העבודה שלי לחיים שלי", היא אומרת. "המקצוע הוא לא דרך חיי. אני לא נראית כמו שחקנית, לא הולכת ברחוב כמו שחקנית, לא מתאפרת כשאני לא צריכה".
אז אולי זה המתכון להצלחה?
"לא יודעת, זה פשוט יוצא ככה. אני לא יודעת אם אפשר להחליט כזה דבר ולתכנן את זה, אבל זה רק המקצוע שלי. אני מקדישה לו 100% מעצמי - ואני מאוד מרוכזת. אבל אני גם מרוכזת מאוד כשאני עם הילדות, עם הנכדים ועם החברים".
ואיפה מכניסים זוגיות ללוח הזמנים הצפוף הזה?
"אני לא רוצה זוגיות עכשיו. אם יבוא - אז בכיף, אבל אני לא מחפשת. קשה לי. הייתה לי זוגיות מיוחדת עם בעלי יאיר (שהלך לעולמו ב-2002 - ר.ב.), ואני לא רואה את עצמי נכנסת לכזאת מערכת יחסים. אני כנראה אדם של מערכות יחסים מאוד טוטאליות, גם עם חברים וגם עם בני זוג. לא נראה לי שאני יכולה להתחיל מערכת יחסים מרצוני. אני נהנית מהמקצוע, מהנכדים, מהמשפחה. אני גרה לבד כי אני אלמנה, ומאוד אוהבת את השקט שלי. אני לבד, אבל ממש לא מרגישה בודדה".
