חרטת הגברים האלימים מתוך הכלא: "מבינים כמה פגענו"
מצב כלכלי לא פשוט, אלכוהול וחשד לבגידה: כך מסבירים גברים שנכלאו עקב אלימות במשפחה את מעשיהם. בעקבות טיפול בכלא הם מביעים חרטה ומבינים שהם חיו "בחוסר מודעות מוחלט" וגרמו עוול לבנות זוגם. למרות הגדלת התקציב, עדיין יש לא מעט בעיות: "לא משקיעים בשיקום ובמניעה"
הם נשפטו למאסרים ארוכים של עד 22 שנים על אלימות כלפי בנות זוגם. הם יודעים שהם טעו, וכעת משהם בין כותלי הכלא הם מביעים חרטה. הסיבות לאלימות, לדבריהם? המצב הכלכלי, וכן בת זוג שלא הציבה להם גבולות. עכשיו הם לאחר תוכנית שיקום, והם אומרים כי ב"בית התקווה" בכלא חרמון ניתנו להם כלים להימנע מהרמת יד בעתיד ולבנות לעצמם עתיד חדש.
עופר (שם בדוי), בן 38, שפוט לשמונה שנות מאסר על ניסיון לרצח של בת זוגו בדקירות לעיני שתי בנותיהן, בנות ארבע וחמש. לאחר הדקירה ופציעתה הקשה של אשתו הוא נעל אותה יחד עם הילדות בדירה ועזב אותן. הוא היה בטוח שאשתו מתה וכבר היו לו כוונות להתאבד. רק לאחר שעזב את הדירה הוא התעשת, התקשר למד"א וסיפר כי דקר את אשתו למוות - ולא שכח לציין את הכתובת וכי דלת הדירה נעולה. השיחה הצילה את חיי בת זוגו.
עופר מרצה כבר שש שנים ממאסרו. כעת הוא כלוא בכלא הטיפולי חרמון. הוא כבר תוכנית שיקום וטיפול בבעיית האלכוהול שלו, וכעת הוא עובר תוכנית שיקום וטיפול בבעיית האלימות שלו כלפי בת זוגו. עופר מספר איך המצב הכלכלי והאלכוהול הובילו אותו לנקוט אלימות - בתחילה מילולית ולבסוף בדקירות וניסיון לרצח.
"אני משלם על הדקירה"
"הייתי חי עם בת זוג, חיים משותפים, לא נשואים. יש לנו שתי בנות. גרנו בכל מיני מקומות", משחזר עופר. "לפעמים אצל ההורים שלי, לפעמים אצל ההורים שלה. לא הייתי מאמין בה, לא בוטח בה, הייתי קנאי, לא מאמין לה בכלל, לכל מה שהיא אומרת לי. כתוצאה מזה הייתה דקירה. לכן אני משלם על זה. לפני כן לא הייתה אלימות פיזית, רק מילולית. הייתי אומר לה למה את מתלבשת ככה, למה את יוצאת ככה, עם מי את יוצאת. לא הייתי נותן לה לעשות מה שהיא רוצה, ללכת לחנות, ללכת עם הבנות לבד, לטייל. אני אדם אובססיבי מאוד, וגם אהבתי אותה מאוד".
בילדותו היה עופר קורבן לאלימות מילולית מצד אביו. הוא מספר כי גם האלכוהול והמצב הכלכלי הובילו לדקירתה. "כשהייתי שותה אלכוהול הייתי מאבד את השפיות. לא זוכר מה אני עושה. הייתי מאוד אכזרי כלפיה. לא מספיק שדקרתי אותה - נעלתי אותה בדירה יחד עם הבנות. חבל שהשארתי אותן בדירה נעולה ואמם מתבוססת בדמה", הוא מספר, ונחנק מבכי: "גרמתי לה עוול, אני לא מאחל לאף אחד לעשות מה שעשיתי".
כיום עופר ובת זוגו לא בקשר. בהתחלה היא הייתה מבקרת אותו בכלא, אך כיום הקשר איתה ועם בנותיו מנותק. "הביקור שלה נתן לי כוח להמשיך את הטיפול. מה שנותן לי כוח זה שאני יודע שהבנות איתה ויש להן אימא. אני מקווה לפגוש אותן".
במהלך הטיפול והשיחות, מספר עופר, הוא קיבל כלים להתמודדות עם מצבים דומים, ומבטיח שאין סיכוי שיחזור על מעשיו ושכשתהיה לו בת זוג אחרת היא לא צריכה לדאוג מאלימות מצדו. "לא, בשום אופן לא. לא אפגע בה. אני אשתמש בכלים שרכשתי. אני פה 19 חודשים עושה טיפול ואני עוד אמשיך לעשות טיפול, וכל מה שאני עושה זה לצאת אדם טוב. כל מה שאני עושה זה בשבילי. מאז שהתחלתי טיפול הכרתי את עצמי הרבה יותר טוב. כמה יכולות יש לי, כמה אני יכול להגיע רחוק. יש לי חרטה עמוקה על מה שעשיתי ואני מבין היום את הטעויות".
"הייתי בטוח שאני מנהל אורח חיים תקין"
מאיר (שם בדוי), בן 47 ואב לבני 7 ו-16, שפוט לארבע שנים לאחר שהורשע באלימות כלפי אשתו. מאיר מספר שעקב מצב כלכלי ופשיטת רגל ומצב בריאותי החל לנהוג באלימות מילולית ופיזית כלפי אשתו. אחרי שנה הוא ארב לה מחוץ לבית, תקף אותה באלָה וגרם לפציעתה. "תקפתי את אשתי בצורה מאוד קשה, גרמתי לה לחבלות. לפני המקרה הייתי בטוח שאני מנהל אורח חיים תקין, לא הייתי מודע לזה שאני אלים כלפי אשתי.
"אחרי שבע שנים של מערכת זוגית טובה פשוט הפכתי להיות אלים כלפיה, בגלל בעיות ונסיבות של החיים. לא יכולתי להכיל את כל העומס הזה והטלתי עליה את האשמה בכל מה שקורה לי. השתמשתי באלימות מילולית כלפיה. הייתי צריך להמציא סיבות לאשמה שלי אז המצאתי סיבה שהיא בוגדת בי ושבגלל זה היא אשמה בכל מה שקורה לי בחיים. לצערי גם לא שמתי לב שהילדים בבית נפגעים מזה. וזה החמור מכול, שאתה לא שם לב מה קורה סביבך. הם ספגו את האלימות הזאת וזה השפיע עליהם מאוד. זה התבטא בהתנהגות שלהם בחברה, בלימודים. לא הייתי מודע לזה שאני במעגל האלימות, לא מודע שהילדים נפגעים, חי בחוסר מודעות מוחלט. עדיין הלכתי לעבודה, עדיין הייתי מפרנס, דואג לבית - אבל אני אלים.
"אשתי הייתה מנסה לעזור לי, אבל לא הצלחתי להוציא את עצמי מהסבך של מעגל האלימות. יש גברים שמשתמשים באלימות פיזית, אני השתמשתי באלימות מילולית. מבחינת החוק זה עדיין לא מוגדר אלימות, אבל עובדה שהגעתי לאלימות פיזית בסוף. כשאתה מפעיל אלימות נפשית - האלימות עדיין מתרחשת בתוך הראש שלך. כשאתה מחליט לבצע את האלימות הפיזית זה רק להוציא את המחשבה לפועל".
מאיר ואשתו התגרשו "כדי שהיא תפתח דף חדש". היא חיה עם בן זוג אחר, והוא יודע שהוא הרס את משפחתו בגלל האלימות. "היא סלחה לי כבר באותו יום, כי היא הבינה שאני בבעיה ואני חולה. לא כל אישה סולחת". אחרי עשרת החודשים שבהם הוא נמצא בטיפול הוא "מבין הכול. אתה מבין כמה פגעת, במי פגעת. אני מבין כמה אני גם תוצר של אלימות שחוויתי בילדות. עכשיו אני יודע מה זה מעגל האלימות, לא ידעתי שאני במעגל, לא ידעתי שאני בלופ, לא ידעתי שיש סוגים שונים של אלימות.
"לגבר יושב בבית וחושב על אלימות כלפי אשתו אני אומר שקודם כול יפנה לעזרה כי הוא חייב עזרה. הוא חייב להוציא את זה, לא לשמור את זה בבטן. הוא חייב לשתף אנשים, שיהיו אנשים אובייקטיביים שיגידו לו את האמת בפנים ולא ילטפו אותו". וגם לנשים יש לו בקשה: "חשוב לי מאוד שנשים שחוות אלימות יעשו מעשה, יקומו, יפנו לעזרה. גם הילדים חווים את האלימות הזאת. הן חושבות שהן מגנות על הבית בזה שהן נשארות".
המטרה: לא לחזור לכלא
כלא חרמון הוא כלא טיפולי. האסירים שם חופשיים יותר, ומלבד הטיפול הם יכולים גם ללמוד ולעבוד בכלא. כל הפרת משמעת והתנהגות לא ראויה תגרום לכך שהוא יועבר לכלא רגיל. מנהלת מחלקת "בית התקווה", רב-כלאי אמירה אנגלסברג, אומרת כי נשים צריכות להציב לגברים גבולות ברורים ברגע שמתחילה אלימות כלשהי. "אנחנו מטפלים פה בכל סוגי האלימות. אלימות מינית, נפשית, כלכלית, מילולית. הגבר קודם כול מקלל את האישה שלו, משפיל אותה, וכשהוא רואה שהוא יכול אז הוא ממשיך עד שזה מגיע לאלימות פיזית".
על הטיפול שהם מעניקים לגברים האלימים היא מספרת: "במחלקה נמצאים אסירים ששפוטים על כל העבירות שקשורות בהתנהלות אלימה במרחב האינטימי, כלומר אלימות כלפי בנות זוג וילדים. הטיפול במחלקה מתייחס גם לנושא של לקיחת אחריות מלאה, אמפתיה כלפי הקורבן".
כאישה המנהלת את המחלקה היא מעידה שהיא "כל הזמן מביאה את הקול של האישה כי אין פה נשים מטופלות להראות להם איך הם התנהלו מול נשים, וזה חלק מהמקום שלנו בתהליך. בתוך התהליך הטיפולי אנחנו רואים שהם באמת עוברים תהליך מעמיק ואמיתי וכן, ובן אדם שיעבור את התהליך הזה בצורה אמיתית לא יחזור למאסר, לפי מחקרים ומהניסיון שלנו, וזו המטרה שלנו".
"המדינה לא משקיעה בשיקום ומניעה"
אך לא כולם מסכימים עם רב-כלאי אנגלסברג. "אין שיקום אמיתי של גברים אלימים בישראל. השירותים הניתנים כיום כדי למנוע אלימות נוספת מצדם מדגדגים רק את קצה הקרחון", כך מאשימה יו"ר הוועדה לקידום האישה של הכנסת, ח"כ עאידה תומא סולימאן (חד"ש, הרשימה המשותפת). לדברי מי שניהלה מעון לנשים מוכות עד להיבחרה לכנסת, "המדינה עדיין לא השכילה להשקיע בשיקום ובמניעה. מדוע צריך להגיע לאלימות עצמה?" היא תוהה.
כ-100 מרכזים למניעת אלימות במשפחה פועלים בשירות משרד הרווחה ומופעלים על-ידי הרשויות המקומיות או עמותות. במרכזים מטופלים מדי שנה יותר מעשרת אלפים משפחות, שמקבלות טיפול פסיכותרפי לגברים אלימים ולבני המשפחה, והתערבויות של עובדים סוציאליים ומטפלים אחרים.
בשנה שעברה דווח ב-ynet כי מנהלי המרכזים למניעת אלימות במשפחה התריעו על שורה של קשיים תקציביים, אך גורמים במרכזים אומרים כי מאז קיבלה הבעיה רק פתרון חלקי ושהמרכזים סובלים עדיין משורה של בעיות. במשרד הרווחה אומרים מנגד כי אלפי גברים מטופלים במרכזים, וכן כי "המשרד הגדיל בשנת 2016 את תקציב המרכזים מ-15 מיליון שקלים ל-18 מיליון, ובנוסף לכך בשנת 2017 מתוכננת הגדלה נוספת של התקציב".
כל זאת נעשה מול נתונים קשים, שלפיהם ב-15 השנים האחרונות נרצחו יותר מ-300 נשים על רקע אלימות במשפחה. לפי נתוני עמותת "לא לאלימות", מתחילת השנה נרצחו עשר נשים בידי בני זוגן. לפי נתוני משרד הרווחה ועמותות למען נשים, ב-2015 נרצחו 18 נשים. בשנת 2015 שהו במקלטים לנשים בסיכון שהפעיל המשרד 738 נשים ו-989 ילדים. משך השהות של כשליש מהנשים היה בין שלושה חודשים לשנה, אך יותר ממחציתן שהו בהם פחות מחודש.
לדברי ח"כ תומא סולימאן, "אחת המטרות העיקריות של המרכזים האלו היא שיקום וטיפול של גברים כאלה, אך עד עתה לא נרשמה הצלחה משמעותית בעניין הזה. מי שמגיע למרכזים האלו זה מיעוט או שלעיתים מדובר בהחלטות של בתי משפט. במרבית המקרים לתוכניות השיקום בישראל ובעולם אין אחוזי הצלחה גבוהים".
הגברים מִשניים בסדר העדיפות
המדינה מפעילה באמצעות עמותות גם שני מרכזים בתנאי פנימייה לגברים אלימים. "זה פתרון טוב אך הוא נעשה בשוליים של השוליים, ואלה מרכזים שמקבלים במקרה הטוב עשרות בודדות של גברים בשנה", אומרת יו"ר הוועדה. הדירות האלה אינן מאוישות במלואן, כך טענו במשרד הרווחה, מכיוון שהשהות בהן היא וולונטרית ודורשת את הסכמת הגבר.
לדברי רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצו, למדינת ישראל אין תוכנית סדורה לטיפול בסוגיית הגברים האלימים ואין הקצאת משאבים לכך. "התוספת הנמוכה שניתנה לתקציב של יותר ממאה מרכזים היא ההשתקפות של משנִיות הגברים בסדר העדיפויות. אנחנו מפעילים כמה פרויקטים לשיקום וטיפול בגברים אלימים, אך בקשותינו לתמיכה לא נענו".
לדבריה, "המדינה שלנו יודעת למנוע אלימות כלפי אזרחיה ומפעילה גופים המתמחים בכך. הגיע הזמן שהמדינה תקבל החלטה אמיתית למנוע אלימות במשפחה. 'פלסטר' בדמות תוספת תקציבית קטנה הוא לא הפתרון".
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "במסגרת השירותים לטיפול באלימות במשפחה, המשרד נותן שירותי טיפול בגברים פוגעים ונפגעים. המשרד מפעיל 103 מרכזים למניעה וטיפול באלימות במשפחה. בשנת 2015 היה היקף הגברים המטופלים במרכזים 2,642 גברים, ובמסגרת שירות המבחן למבוגרים טופלו 3,479 גברים".
עוד נמסר כי "השירותים הניתנים במסגרת המרכזים הם לגברים המעוניינים לקבל טיפול. הטיפול במערכת הרווחה הוא וולונטרי ולא בכפייה". במשרד ציינו עוד כי "בימים אלה מגבשת ועדה בין-משרדית המלצות רחבות לקידום הטיפול באלימות במשפחה, ואלה יוגשו לוועדת שרים לאלימות".
לפנייה לכתב/ת 
