על הסט עם במאי "גומורה": פחד ותיעוב בנאפולי

אימפריה לא מחלקים בלחיצת ידיים, אלא בכריתה עם להב הסכין"

(רוברטו סביאנו, 'גומורה')

גם ללא ידיעת ההיסטוריה של רובע סקמפיה בנאפולי, הליכה בין הרחובות מכווצת אותך, מפחד מהול בהתפעלות. זו ארכיטקטורה של הנפש. צי אינסופי של אוניות ענק רבות־קומות מבטון מזוין בצבע אחיד שעוגנות במרחב צחיח ומגודר. המרחב הציבורי שומם. אין כמעט אנשים ברחובות ואלמנטים שגרתיים של נוף אורבני פשוט לא קיימים - גני שעשועים, חנויות או מסעדות. מדי פעם מבליחה ניידת משטרה. זו איטליה האחרת, שלא תמצאו במדריכי הטיולים. כאן צמחה ופועלת הקאמורה, סינדיקט הפשע הידוע לשמצה של נאפולי.

לא רק התיירות הענפה של נאפולי ומפרץ אמלפי מדלגת על סקמפיה, גם הנאפוליטנים מעדיפים לא לדרוך באקס־טריטוריה הזו, שנמצאת על הדרך בין שדה התעופה לאחת הערים הידועות בעולם. לסקמפיה לא מגיעים בטעות; היא זו ששולטת על המגע שלה עם העולם - מאספקת סמים קשים ועד הברחת סחורה מזויפת. העסקות תמיד נסתרות, נערכות במסדרונות ובגרמי המדרגות הצרים המחברים את תאי הבטון באוניות הענק.

גומורה. מציאות אכזרית

הסרט 'גומורה', המבוסס על רב־המכר של הסופר והתחקירן האיטלקי רוברטו סביאנו סיפר לעולם על סקמפיה, ובעקבותיו הגיעה סדרת הטלוויזיה האיטלקית המצוינת 'גומורה' שזכתה להצלחה רבה אצל המבקרים והצופים וגם נמכרה, לפי חברת ההפקה, ל־113 מדינות. בישראל עלתה השבוע העונה השנייה במלואה ל־VOD של HOT.

'גומורה' מביאה את סיפורו של צ'ירו, המכונה "בן אל־מוות" (מרקו ד'אמורה המרשים), יד ימינו, כמעט בעל כורחו, של הבוס, דון פייטרו סבסטנו (פורטונוטו סרלינו). במהלך העונה הראשונה סבסטנו נשפט ונשלח לכלא בפאתי סקמפיה וצ'ירו תופס את מקומו. הוא מנסה לתמרן בין אִימה, אשתו של הסנדק לבנה החלש והמפונק, ג'ני, שנקרע בין ייעודו לרשת את אביו לבין חוסר יכולתו להנהיג. אִימה לא סומכת על צ'ירו, שולחת את בנה להונדורס, אל סוחרי הסמים, כדי להתחשל ולבסס את מעמדו כבוס החדש. ג'ני חוזר אדם אחר, קשוח, מאיים, חסר מעצורים. צ'ירו מרגיש את הלהב על צווארו וקושר קשר עם אויבי המשפחה, והמלחמה הגדולה מתחילה. מרגע זה הגופות מוטלות בזו אחר זו.

עליית כוחן של הדמויות הנשיות מורגשת לאן שתפנה את מבטך, מ'ג'סיקה ג'ונס' ועד העונה האחרונה של 'משחקי הכס'. 'גומורה' לא צריכה את הטרנד הזה בשביל ליישר קו, מספיקה לה המציאות של נאפולי.

"הרבה חברי מאפיה נשלחו לכלא, לעיתים לתקופות מאסר ארוכות של עשר שנים", מסביר לי על הסט במאי הסדרה סטפנו סולימה את חשיבות הנרטיב הנשי בעונה השנייה. "כדי לא לאבד את השליטה לטובת משפחה אחרת, הנשים מילאו את החלל ולקחו פיקוד. הן לא אמונות רק על מלאכת הבית וגידול הילדים. התחקיר שלנו העלה כי בשנים האחרונות הרבה נשים מעורבות בדרג ההנהגה והפיקוד, בתפקיד זהה לגברים. הן והילדים נתונים בסכנת חיים, במלחמה מתמדת".

"זה הסב לי אושר, לצלם דמויות של נשים רעות", אומרת פרנצ'סקה קומנסיני, אחת מבמאיות הסדרה. "נשים שאינן אמהות טובות ולא מתנהגות כמצופה. אבל גם כשהן לוקחות פיקוד, הן מתנהגות אחרת מהגברים. הן לא ששות לאלימות, אלא מתנהלות כמו נשות עסקים קרות רוח. לפני העבודה על הסדרה קראתי את הספרים של סביאנו והמציאות שהשתקפה לי בעקבות עבודת התחקיר הייתה אף מרה יותר - מתנאי החיים בסקמפיה ועד קשרי המאפיה עם השלטון".

אל תטעו: להבדיל מאפוסים קולנועיים או טלוויזיוניים על משפחות המאפיה - מ'הסנדק' הקלאסי ועד 'הסופרנוס', ששינה את הטלוויזיה האמריקאית - 'גומורה' בועטת בז'אנר וחוזרת למציאות. ההיפר־ריאליזם המוצג בסדרה מעיק, מטריד ומקומם. הגיבורים רחוקים מהדמויות ההרואיות או השרמנטיות של קופולה ודיוויד צ'ייס. במובן הזה 'גומורה', הרבה יותר קרובה ל'הסמויה' מאשר ל'סופורנוס'. הארכי־פושעים לא חיים בווילות ציוריות בסיציליה, אלא ספונים לצידם של דגי הרקק, עמוק באוניות הבטון. חיים לא נוצצים, בהם מתמודדים עם אותו סחלה של החיים. מביטים צפונה, לאיטליה של ברלסקוני והחבר'ה, ויודעים שלעולם לא יהיו שם. מתבוססים בתוך שגרת פשע מתישה, מתסכלת, חסרת תקווה. תוכנית מציאות בחסות הגיהינום.

אוגוסט וחם. אנחנו נמצאים באזור תעשייה כ־20 קילומטר מנאפולי. שתי מכוניות מרצדס וב־מ־וו שחורות ובוהקות מגיחות אל ההאנגר. מתוכן נשפכת חבורת גברים בעלי חזות דרומית קשוחה, עם מעילי עור ונשקים אוטומטיים. ד'אמורה מתקבל על הסט בכבוד ששמור לדון אמיתי. הוא ושאר הקאסט היו אלמוניים, על פי רוב, לפני עליית הסדרה. עד אז זוהתה הטלוויזיה האיטלקית עם שעשועונים ותוכניות מלל טיפשיות לגברים מבוגרים וחרמנים בהגשת דוגמניות ארוכות רגליים בעקבים גבוהים ולבוש חושפני (ע"ע מורן אטיאס).

הצלחת 'גומורה', שעלתה ב-2014, סללה את הדרך למעין תור זהב של אחת מתעשיות הטלוויזיה המושמצות בעולם המערבי. ערוצים עצמאיים החלו להפיק תוכן שמתייחס ישירות למשבר הפוליטי־כלכלי־ערכי של החברה האיטלקית מאז מלחמת העולם השנייה בעזרת יוצרים שבחרו להתנתק מהטלוויזיה הממסדית, ששירתה, לתפיסתם, את המנגנון הפוליטי המסואב, ולכן לא העזה לבקר אותו. הון־שלטון־טלוויזיון. '1992' שעלתה לאחר 'גומורה' (ושודרה אף היא ב־HOT) חקרה את אותו קשר מושחת בין הטלוויזיה המקומית לפוליטיקאים, אנשי פרסום ומאפיונרים. 'רומא: פשע מאורגן' (סלקום tv) השלימה מעין טרילוגיית חשבון נפש של איטליה החדשה וחקרה את קשרי הפוליטיקה והמאפיה החל משנות ה־70. אחרי ההתעלפות הגלובלית מהגל הסקנדינבי הקודר, הרנסנס האיטלקי כבר סומן כחזית לוהטת.

"הפכנו למוקד עניין בינלאומי, כמעט בכל מקום", אומר סולימה. "היום יותר פשוט לנו לבקש שיתוף פעולה בינלאומי".

"עבור היוצרים, העיסוק בחברה האיטלקית אינו חדש", טוענת קומנסיני. "זה קרה בניאו־ריאליזם בקולנוע - ואנחנו שואבים ממנו. להרגיש את הרחוב, להיות בו, להיכנס לפרטים הכי קטנים. למשל, השטח שבו מוכרים סמים, זה פועל שם כמו מפעל אחד גדול, כשילדים בני שלוש מהשכונה נחשפים לזה. רצינו להציג מסמך כמעט דוקומנטרי, אבל עדיין לבנות סדרה עלילתית".

מאילו סדרות הושפעת?

"אני מוכרחה להתוודות שאני לא מומחית גדולה לסדרות, אבל בהיבטים האלו 'הסמויה' הייתה מול עיניי".

'הסמויה' מאוד עיצבנה את ראש העיר של בולטימור למשל. חששתם מביקורת שתטען שאתם מציגים את איטליה באור לא מחמיא?

"זה היבט של החברה שלנו שנורמלי לדון בו. בסדרה אין גיבורים אמיתיים, זוהי מציאות של סיוט מתמשך. השחקנים האיטלקים שמשחקים את המאפיונרים מפגינים הרבה יותר כבוד למדינה מאשר הפוליטיקאים".

כשרוברטו סביאנו, עיתונאי נאפוליטני, פירסם ב־2006 את ספרו 'גומורה' (משחק מילים על קאמורה ו־Gamora, עמורה בלעז) ב־2006, תחקיר אמיץ ועוצר נשימה, הוא הכניס את עצמו לצרות עם אנשי ארגון הפשע. לאחר שנים שבהן נהנה הארגון מקשר של שתיקה שהשאיר אותו בצללים, חשף סביאנו את המנגנון הבלתי נראה של הקאמורה, מהמסד עד הטפחות. ההיררכיה הפיקודית, מערכת ההברחות והזיופים, השימוש הנרחב והיצירתי באלימות קשה והסימביוזה עם המערכת הפוליטית.

סביאנו חשף כיצד הצליחה הקאמורה לפתח מערכת כלכלית מקבילה שמגלגלת מיליארדים. הם פועלים בעומק המערכת החוקית, זוכים במכרזי בנייה ענקיים למשל, בזכות היתרון שמעניקים להם האמצעים הפליליים - שליטה במועצות המוניציפאליות באמצעות שוחד ואלימות. בהתחלה התעלמה הקאמורה מהספר, אך כאשר הוא זכה להצלחה עולמית ותורגם לעשרות שפות היא הבינה את הסכנה שבחשיפת צפונותיה ומיד הכניסה את סביאנו לרשימת האנשים שהיא מעוניינת לפרק לחתיכות. לאמו נשלח תצלום שלו עם אקדח מכוון לרקתו ועליו המילה: "מחוק". המשטרה האיטלקית הצמידה לו אבטחה והוא מתנהל מאז תחת מעטה של חשאיות זהירה. זה לא מנע מהספר להפוך לסרט שעשה שמות בפסטיבלים בינלאומיים ולקח גם את פרס חבר המושבעים בקאן.

לראות את נאפולי ולמות? הבמאי סולימה מעיד כי אנשי ההפקה לא חששו מגורל דומה. "סביאנו היה עיתונאי חוקר. הספר שלו מלא שמות, מקומות, עובדות, אזכורים. הוא חושף את הנסתר. אנחנו רק כתבנו תסריט לסדרת טלוויזיה".

פרקים רבים צולמו בתוך סקמפיה. איך תושבי השכונה התייחסו אליכם?

"בעונה הראשונה התושבים לא הכירו אותנו והיו חשדנים. לקראת העונה השנייה החששות דעכו והיה לנו יותר קל להתנהל שם. נבנה אמון בינינו לבין התושבים. גם עבר משהו על סקמפיה: היא הפכה רגועה יותר, לדעתי בגלל תשומת הלב שהסדרה הפנתה אליה. עד היום אזורים כאלו היו מחוץ לתודעה התקשורתית ופתאום מופנה אליהם זרקור. אך אל תשכח שבסופו של דבר סקמפיה היא לא מושג, אלא שכונה שחיים בה אנשים נורמליים. משפחות עם ילדים. ברור שלא כולם חברים בקאמורה. מה שעניין אותנו זה איך נראים החיים של מי שגר בסביבה שנשלטת בידי פושעים. איפה נגמר הסיפור שלהם ומתחיל הסיפור שלך".

ואם כבר נתלים באילנות כמו 'הסמויה': אחד ההישגים של הסדרה הם האודישנים לתושבי השכונה שקיימו אנשי ההפקה. "לקחנו ממש אנשים מהרחוב, גם צעירים. יצרנו מיקס מדהים בין שחקנים מקצועיים ונון־אקטורס. לפעמים קשה לראות את ההבדל. נתנו להם הזדמנות יוצאת מהכלל להיחשף לעולם המשחק והמדיה. חלק מהם המשיכו והפכו לשחקנים".

אחרים לא ממש הצליחו להיחלץ מהלופ. כמה נערים שצולמו בעונה הראשונה הסתבכו עם המשטרה ונעצרו. "זו הייתה הפתעה לא נעימה", אומרת קומנסיני, "דברים כאלו מתרחשים בעולם אבל כאן זה קורה יותר וזו הבעיה. מצד אחד יש לך בעיה עם הקאמורה, מצד שני, מי דואג לעתיד של התושבים? אני שמחה שנתנו לצעירים בסקמפיה הזדמנות לשמוע קול אחר. המון בני נוער רצו להשתתף בסדרה. קודם כל זה עבודה, והם צריכים כסף. אבל הם גם היו סקרנים".

תרבות הפופ מתה על מאפיה. וזה מזין אותה: מאפיונרים צעירים מעידים שהם שואבים השראה מסרטים כמו 'הסנדק' בנוגע לקוד לבוש, התנהגות ואף דיבור. זה מעלה תהיות על הגלוריפיקציה לחיי הפשע שסדרות כאלה עושות.

קומנסיני: "לא רצינו עוד מעריצים של אל פאצ'ינו החדש. רצינו לייצר קליידוסקופ של נקודות מבט, ולכן מלאכת הבימוי התחלקה בין שלושה במאים. אף אחד מאיתנו לא בנה גיבור הרואי".

סולימה: "לא רצינו להאדיר את אנשי המאפיה. רצינו להראות גם צדדים שידענו שהצופים לא יאהבו לפגוש. להציג אותם בבני אדם, לא כקדושים. עם החולשות, הדחפים. דמויות אמיתיות שמתמודדות עם קונפליקטים".

ד'אמורה: "כל המשפחה שלי מתגוררת בקמפניה (המחוז שנאפולי היא בירתו). במהלך העונה הראשונה מעריצים תלו לי על הדלת בבית שלט 'צ'ירו, אנחנו אוהבים

 אותך'. מאחורי כל פריים בסדרה יש פיסת מציאות. למשל באחד הפרקים צ'ירו הורג נערה צעירה, וזה מבוסס על אירוע אמיתי, שבו אנשי הקאמורה ירו בנערה בת 16. סבתא שלי, תושבת נאפולי, אמרה לי, 'אתה לא צריך לעשות דברים כאלו'. אבל הסיפור של גומורה הוא לא רק גיאוגרפי, אלא אנושי: תחשוב באיזה אזורים פועלת הגומורה של המדינה שלך".

הראיון התפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"