המנצחת הגדולה של השבוע הראשון בארה"ב
אחרי שכבר חשבנו שהוא עלה ליגה, מילוש ראוניץ' הוכיח שהוא עדיין לא בליגה של הגדולים באמת. אחרי שכבר חשבנו שהיא לא תחזור לעצמה, קרוליין ווזניאקי העפילה לשמינית הגמר של הטורניר שהיא הכי אוהבת בעולם. הצד המאכזב והמשמח של תחילת הפלאשינג מדו, ואף מילה על ברנרד טומיץ'
טורניר גדול מביא איתו באופן קבוע כמות לא מבוטלת של נתונים וסיפורי רקע שמכניסים קצת פלפל לחגיגה צבעונית ממילא של המון טניס טוב, גם אם הוא משוחק בשעות הקטנות של הלילה.
זה ללא ספק היה אחד המעניינים שבהם לפני שאליפות ארה"ב הפתוחה יצאה לדרך: מילוש ראוניץ', מועמד מוביל לתואר פריצת העונה, המדורג שישי בעולם שהיה רחוק לפני יריית הפתיחה של הטורניר רק 45 נקודות דירוג מהמקום החמישי, מעולם לא עבר את שמינית הגמר ב-US OPEN.
על פניו מדובר בעוד פרט טריוויה יבש ולא בהכרח מופרע בהתחשב בעובדה שמדובר בבחור בן 25 שייתכן ושיאו עוד לפניו. סביר להניח שבעתיד הלא רחוק הוא יצליח לעבור את השלב הזה, אבל זה גם מה שחשבנו הפעם, לפני שהכל התחיל.
בדיוק בגלל זה הנתון המדובר דווקא אומר הרבה עבור ראוניץ', כמו גם האכזבה העצומה הנוכחית שלו מההדחה בסיבוב השני אחרי ההפסד לראיין הריסון. בעזרתו של הקנדי הצליח האמריקני להגשים סוף-סוף חלק קטן מהציפיות שהיו ממנו ולראשונה בחייו להעפיל לסיבוב שלישי בגראנד-סלאם. אלא שהריסון המפתיע לא היה הסיפור בלילה שבין רביעי לחמישי.
משום שראוניץ' הנוכחי, בעל החוסן המנטלי המשופר והטניס המשודרג, לא היה אמור להפסיד משחק כזה במעמד החדש שבנה לעצמו במו ידיו אחרי עונת הדשא האחרונה. בדיוק כמו מארין צ'יליץ' שהגיע לארה"ב כדי לתת הצהרה ונכשל, ראוניץ' פספס הזדמנות לספק הוכחה שהוא יכול לאתגר באופן עקבי את שחקני הצמרת הגבוהה, או להיות כזה בעצמו בעתיד הקרוב.
אחרי השבוע האחרון האליפות הזו עדיין מהווה מבחינתו את אחד המחסומים הבודדים שנותרו בפניו בדרכו אל הרביעייה המובילה, וזה מוזר בהתחשב בכך שהמשטח המהיר תפור למידותיו. הוא מאפשר לו להביא לידי ביטוי בצורה האידיאלית את העוצמות מהקו האחורי, שרק הופכות למפחידות יותר בהגשות. זה הוכח בווימבלדון, עם טורניר יציב ומשכנע ששם עליו חותמת של מועמד לגיטימי לזכייה בכל תואר חשוב. לכן השאלה היא מה קורה לראוניץ' דווקא בניו יורק שמנמיך אותו לשלבים האלה.
מול הריסון הוא סבל לטענתו מהתכווצויות שרירים חמורות וכאבים עזים ביד שמאל שהתפשטו אל זרוע ימין והקרינו לרגליים, עד כדי כך שהמחבט כמעט נשמט ממנו. החום שמוטט בשבוע האחרון את ג'ואנה קונטה באחד המחזות הפחות סימפטיים של העונה השפיע על עוד כמה שחקנים, אבל את ראוניץ' הוא ממש שבר. הריסון לא שיחק מדהים מולו - זה היה ראוניץ' שניצח את ראוניץ' (לא סתם הוא הודה בסוף ש"הייתי האויב הכי גרוע של עצמי היום"). גם אם סבל ממגבלה גופנית שהפכה את המשימה לבלתי אפשרית מבחינתו וביום נתון יכולה להגביל כל אחד, קשה להתעלם מכך שהחומה שחשבנו שיכולה להיעלם הפעם עדיין שם, עדיין חוסמת אותו.
העונה הזו היא בפער קטן האיכותית ביותר בקריירה של ראוניץ', כשבמקום השני עומדת 2014 המעולה שלו שבה הגיע לרבע הגמר וחצי גמר ברולאן גארוס ובווימבלדון בזה אחר זה. בכל שאר הטורנירים היוקרתיים העונה ראוניץ' כבר הגיע רחוק פעם או פעמיים. זכורים היטב הפייט שנתן לאנדי מארי בגמר בקווינס, ההעפלה לגמר באינדיאן וולס והמסע הנפלא באוסטרליה, שנקטע רק אחרי מלחמת התשה מפוארת מול אותו מארי בחצי הגמר. הוא וג'ון מקנרו כבר לא יחד בגלל התחייבויות של שחקן העבר ל-ESPN, ואחרי שהיה נראה שהוא סוף סוף עלה על המסלול הנכון שיאפשר לו להגשים את עצמו באמת, מגיעה עוד מעידה שמחזירה אותו אחורה בזמן.
ראוניץ' לא נהנה ממאזני ראש בראש טובים מול הכוכבים. רפאל נדאל מוביל עליו במפגשי העבר ביניהם 2:7, נובאק ג'וקוביץ' 0:7 מוחץ ומארי 3:8. פערי הרמות בינו וביניהם עדיין משמעותיים. אבל זו לא הסיבה היחידה שמשאירה אותו עדיין מחוץ לליגה של הגדולים, אלא גם הפסדים לשחקנים שממוקמים מתחתיו בדירוג, נחותים ממנו מקצועית כמו הריסון, ניק קיריוס וגאל מונפיס ונמצאים ליגה אחת או שתיים מתחתיו.
עד שראוניץ' לא יפתח מסורת של ניצחונות מולם וישמור על האיכות שהביא לווימבלדון לאורך זמן, לא נראה אותו עושה את קפיצת המדרגה האמיתית לה הוא מחכה בכל השנים האחרונות.
אל תספידו אותה
קרוליין ווזניאקי מאיישת את קטגוריית הפתעת התחרות עד כה לא כי אף שחקן אחר לא הפתיע. הייתה לה תחרות צמודה. רוברטה וינצ'י, זו שכולם ניבאו לה הדחה בסיבוב הראשון, עדיין חיה וחובטת; גאל מונפיס מרשים לא רק בכך שהוא עדיין כאן, אלא בעיקר בדרך שבה הוא מתקדם, גם אם אנחנו רק בהתחלה; קייל אדמונד בטח לא ציפה להגיע לסיבוב השלישי בלי לאבד אפילו מערכה אחת (או להדיח את ג'ון איסנר), וזה עוד בלי שדיברנו על הסיפורים היפים של אנסטסיה סבסטובה וסיסי בליס. אבל ההעפלה של ווזניאקי לשמינית הגמר היא בעלת ערך סנטימנטלי גדול יותר מכל אלה, ולו רק בגלל ההקשר המיוחד שלה.
אולי כי היא קרמה עור וגידים משום שבניגוד גמור לראוניץ', משהו באוויר של ניו יורק משביח את ווזניאקי ועוזר לה להגיע למקומות שכבר לא נמצאים בהישג ידה בטורנירים אחרים. אין עוד תחרות שבה היא מרגישה כל-כך בנוח, בעזרת אליפות ארצות הברית ושלוש השנים הקסומות שבין 2009 ל-2011 היא כבשה את המקום הראשון מהדלת הראשית והפכה לתקופה תמימה לשחקנית הטובה בתבל (גם אם היא לא זכתה אפילו פעם בתואר מייג'ור).
ווזניאקי מרגישה בבית גם מחוץ לכותלי הארתור אש הענק. יש לה דירה בניו יורק והיא מקפידה להגיע לשבוע האופנה בעיר כדי להרחיב אופקים. לכן אין שום דבר מפליא באהבה שהתקשורת האמריקנית מרעיפה עליה אחרי הניצחונות האחרונים ובסיקורים המובלטים. מה שמפתיע הוא בעיקר עצם העובדה שהיא עלתה לשלב הזה. ספק אם היא האמינה בתוך תוכה עד לא מזמן שהיא תהיה חלק ממנו.
בסיבוב הראשון, צריך להזכיר, היא הייתה רחוקה מערכה אחת מהדחה מביכה נוספת לאוסף והשלמת עוד עונת בלהות. טיילור טאונסנד האמריקנית (146 בעולם) שעלתה מהמוקדמות ונחשבה בעבר לתגלית מקומית כבר הובילה עליה 0:1 במערכות, אבל הפסידה את השתיים הבאות.
המפגש הבא מול סבטלנה קוזנצובה כבר יכול להיות מכונן בסיפור קאמבק אפשרי של ווזניאקי, גם אם ייעצר בשלב הבא מול מדיסון קיז. במערכה הראשונה היא פיגרה 4:0, ואז 4:1 ו-30:0 במשחקון החמישי, אך רגע לפני נפילה נוספת אל התהום והפסד ללא מאבק התאוששה בדרך ל-4:6, 4:6 אדיר - ועוד על שחקנית טופ 10 במגמת עלייה מחודשת. נקודת הסיום ייצגה בצורה המושלמת את ההישג של ווזניאקי, שחבטה ווינר מרהיב וחתמה ראלי ארוך עם צעקה שכל כולה פריקה של כל המתחים שהצטברו אצלה. בסיבוב השלישי, מול יריבה שאיתה היא מסתדרת די טוב כמו מוניקה ניקולסקו (בעלת מכת כף היד הייחודית), כבר לא הייתה אפשרות אחרת חוץ מניצחון שלישי רצוף - בפעם הראשונה מאז ינואר (!).
באמריקה אוהבים לעסוק בווזניאקי בין היתר בגלל שהיא יותר מעוד שחקנית טניס שירדה מגדולתה ומנסה לחזור לימי התהילה. החברות הקרובה עם סרינה וויליאמס, הפרידה המתוקשרת מהגולפאי המפורסם רורי מקלרוי, הפלירטוט עם עסקי הדוגמנות, ההבלחה לסדרה הקומית "Ballers" ושמועות על פרישה הפכו אותה לסיפור פיקנטי על ספורטאית-סלבריטאית אהובה שאולי תתלה את המחבט בגיל 26.
השמועות הללו נולדו בין היתר (ובשילוב היכולת הרעה) בעקבות מכתב פתוח ומסתורי שפרסמה, והוכחשו מאוחר יותר ("יש לי הרבה תחומי עניין, החיים שלי טובים, אבל אני עדיין צעירה"). אור הזרקורים החזק עליה לא הוסיף לה שקט במאבק המתמיד שהיא ניהלה נגד התוצאות הגרועות והנשירה האפשרית מהטופ 100, לראשונה מאז קיץ 2007. גם הגיוס של דייויד קוטיזה, מאמנה לשעבר של פטרה קביטובה, לא נשא פרי. עד השבוע.
המבקרים, המצקצקים והמאוכזבים מטניס הנשים יגידו שאין לשחקנית שהייתה בעבר חברת קבע בעשירייה הראשונה (ועוד עמדה בראשה) מה לחגוג שלושה ניצחונות באליפות ארה"ב. טניסאיות אלמוניות ממנה הגיעו למספר הזה, ובכלל, קודם כל שתעלה חזרה אל אזור המקום ה-20. כרגע היא עדיין לא שם.
אבל דווקא בגלל האפלה המוחלטת שאפפה אותה (לא הגיעה לרבע-גמר מאז טורניר אוקלנד בתחילת 2016), פציעה שהשביתה אותה לכשלושה חודשים (ופציעה נוספת בזרוע שפגעה לה בהכנות לאליפות הזו) והעובדה שחלפה כמעט שנה מאז הניצחון האחרון שהשיגה על יריבה בכירה (אנג'ליק קרבר בטוקיו ב-2015), היה משהו מרגש בשבוע האחרון של ווזניאקי. השבוע הזה יכול להחזיר אותה משום מקום ובשיאו של שפל מקצועי אל עמדה טובה לפרוץ ממנה שוב אל קדמת הבמה. במובן מסוים, ייתכן שהוא היה יכול להגיע רק בעיר שהיא הכי אוהבת בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
