הרצל שאול בראיון לפני מותו: "אולי טעינו שחיכינו שנתיים בלי לצעוק"
מחלת הסרטן הכריעה בסוף השבוע את אביו של החייל אורון שאול שלא שב מצוק איתן. בראיון ל"ידיעות אחרונות" סיפר: "ברור לי שיש קשר למה שקרה לאורון. האכזבות ובעיקר הכאב הגדול על הבן שלי הביאו את הגוף לקריסה. נתניהו יודע מה מצבי. אבל מה עוזרת ההתעניינות שלו? הוא הבטיח שאורון והדר יהיו בבית עוד מעט - וכלום"
איך אתם מעזים לשכוח חיילים ששלחתם לקרב?
העיניים העצובות של הרצל שאול, הליכתה השפופה, הכבויה של זהבה אשתו, צעקו השבוע, כל יום, שעה-שעה, את ייאושם ואת חוסר האונים שלהם. "בשארית כוחותיי אני נלחמת שיחזירו לי את הילד שלי ולנתניהו לא אכפת. מבטיח ומבטיח וכשמגיע רגע האמת שום דבר לא קורה", אמרה האם המיוסרת, חולת סרטן שהגיעה ביום שלישי בצהריים לפגישה עם ראש הממשלה ועם מזכ"ל האו"ם לאחר בדיקת MRI, נושאת תקווה שמשהו בכל זאת ישתנה.
אלא שלמחרת, כשהקבינט אישר את ההסכם עם טורקיה והשאיר את אורון שאול, הדר גולדין ואברה מנגיסטו בעזה, היה הכאב שלה חד ומפלח. "איך אתם מעזים לשכוח שני חיילים ששלחתם לקרב?" אמרה והטונים הכועסים והנחרצים שלה הפתיעו את בני משפחתה של האישה שבמשך שנתיים שמרה על איפוק. "אני לא מתכוונת לשבת יותר בשקט. אני אהפוך את המדינה. אני אחסום את עזה ואת המעברים", זעקה.
כבר בתחילת השבוע החליטה משפחת שאול להעביר את המאבק המתנהל מאחורי הקלעים להשבת הבן אורון, לוחם גולני שנהרג במהלך צוק איתן בתקרית הנגמ"ש בסג'עייה, אל קדמת הבמה. לאחר שנתיים של אמון במערכת, החליטו ההורים להשמיע את קולם - לתבוע מנתניהו לכלול בהסכם הפיוס עם טורקיה את התנאי לחזרתם של אורון והדר, שנהרג גם הוא בצוק איתן, ולגייס את אהדת הציבור למאבקם.
ביום ראשון הציבו אוהל סמוך למעון ראש הממשלה בירושלים. חם שם. "האוהל" מורכב משני סוככים המגינים מפני השמש בלבד, כיסאות פלסטיק סביב שולחן פלסטיק, מקרר קטן ובו בקבוקי מים ופירות שמביאים בני משפחה. ההורים לא יושבים במקום קבוע, מסתובבים בין המעטים שמגיעים, לוחצים ידיים למי שנכנס לחתום על עצומה לשחרור בנם. בני המשפחה מחלקים סטיקרים הקוראים להחזיר את אורון ובאמצעות רמקול מסבירים את עמדתם, אלא שהזעקה פרצה מאוחר מדי, בקול ענות חלושה והציבור לא ממש התגייס.
"אני מרגיש לא נעים אבל לא שמעתי על המקרה של אורון", אמר סטודנט ירושלמי צעיר חובש כיפה סרוגה לנאוה, אחותה של זהבה שאול. "על הדר גולדין שמעתי, ואני קצת מתבייש שלא ידעתי מי זה אורון". "אל תתבייש", הרגיעה אותו דודתו של אורון, "הרבה לא שמעו עליו כי לא דיברנו עליו. הוא היה חייל מצטיין, ילד יפהפה וטוב לב. העיקר שעכשיו אתה יודע מי הוא".
"למה נזכרתם רק עכשיו?" תהתה דיירת ברחוב בלפור באוזני דודותיו של אורון שהחתימו עוברים ושבים על עצומה למען השבתו. הדודות העדיפו לא להיכנס לסוגיית העיתוי, והן יודעות למה. האיך לפעול ומתי פילגו את משפחת שאול בשנתיים שעברו מאז צוק איתן.
הסכין שערפה את הראש
יגאל נמימי, אחיה של זהבה, אחד מ-12 אחים ואחיות (ועוד ששת אחיו של הרצל), מייצג את האגף המיליטנטי במשפחה. "לא הייתה אחדות דעים אצלנו. אני חשבתי כבר בהתחלה שאסור לנו לשתוק, אבל הרצל וזהבה סמכו על המערכת וחשבו שצריך לתת לאנשיה לעבוד בשקט", הוא משחזר בכעס, מעשן סיגריה אחר סיגריה בניסיון להירגע. "בחודשים האחרונים כבר לא יכולתי יותר. דיברתי עם אחותי וביקשתי שתלך לנתניהו ותדרוש ממנו אישית את אורון ושלא תסמוך על הבטחות, אלא תצעק בקול גדול. שאלתי את הרצל בכנות כמה יש לנו לחיות? ואמרתי שאם ימשיכו להתנהג יפה נאבד את הילד. לא הצלחתי לשכנע.
"אחותי ובעלה חולים בסרטן, אם מחר הם יילכו לעולמם, מי יעשה את המלחמה? אני בסך הכול נהג אוטובוס, לא יודע איך מנהלים קמפיין כזה וחשבתי שאנחנו צריכים אנשי מקצוע לצידנו. אורון הוא אחיין אהוב שלי, אבל הוא הבן שלהם והם הקובעים. לאורך כל הדרך אמרתי שההנהגה בגדה בנו ושאנחנו מוכרחים לצאת החוצה, אבל הרצל וחלקים אחרים במשפחה סירבו לדרך הזו. זה שיגע אותי ולא הפסקתי לדבר, מה שגרם לנתק ביני לבין כמה מבני המשפחה. עד שהתברר לנו שנתניהו עובד על הסכם פיוס עם הטורקים ואנחנו לא בסיפור - ואז התהפכו היוצרות".
שי נמימי, בן דודו של אורון, בשנות ה-40 לחייו, בעל חברה לשירותי רפואה פרטית באילת, מאזין בשקט לדברים. "אני מאשים את עצמי שבתחילת הדרך גרמתי למשפחה להיות קצת נאיבית וחסמתי אותם מלצאת, לעשות רעש ולהפגין", הוא מודה. "הייתי מאוד לויאלי למדינה ולממשלה. חשבתי שיש לנו מטרה משותפת והיא להחזיר את אורון ולכן צריך לשמור על שקט וללכת יד ביד עם הממשלה. יגאל ועוד כמה במשפחה המורחבת לא הסכימו איתי ורצו לצאת החוצה. היו שרבו על זה עם הרצל וזהבה.
"כשמלאה שנה לצוק איתן ושום דבר לא התקדם, התחילו הספקות שלי בעניין הקו המתון. דיברתי עם ההורים של אורון. היו רגעים שהם הסכימו איתי ואז הייתה מגיעה עוד שיחת טלפון מראש הממשלה, שהרדימה אותם לעוד כמה חודשים. אמרתי להם שאני והמשפחה נהיה איתם בכל החלטה שיקבלו. בחודשים האחרונים קיבלנו סטירות לחי כמו שחרור גופות מחבלים או טיפול רפואי לקרוב משפחה של הנייה, ובכל פעם הגיע מישהו מטעם ראש הממשלה שהסביר והבטיח שאורון והדר יוחזרו בראש השנה, בפסח וכו' מה שהתברר כסתם מילים. הסכין האחרונה שערפה לנו את הראש הייתה ההסכם עם טורקיה. ראינו בו הזדמנות פז, אבל מתברר שראש הממשלה לא ראה את זה כך. היום אני חושב שבהחלט יכול להיות שהתחלנו במחאה שלנו מאוחר מדי".
ביחד זה יותר כוח
הרצל, אביו של אורון, חלה בסרטן המעי באוקטובר האחרון. "הייתי אדם בריא לחלוטין, לא ידעתי מה זה קופת חולים ומה זה תרופות ופתאום מגלים סרטן. זה היה שוק. ברור לי שיש קשר למה שקרה לאורון. העצבים, המתח, האכזבות ובעיקר הכאב הגדול על הבן שלי הביאו את הגוף לקריסה. נתניהו יודע מה מצבי ובכל פעם שאנחנו מדברים הוא שואל מה שלומי ורק אחר כך השיחה עוברת לבנים, אבל מה עוזרת ההתעניינות שלו בבריאות שלי? לפני יום הזיכרון היינו אצלו והוא הבטיח שאורון והדר יהיו בבית עוד מעט - וכלום".
שאול משתדל לשמור על טון רגוע, אך רגשותיו משתלטים וקולו עולה לכמעט-צעקה. "בכל שיחה הוא אומר לי, 'הרצל, אני אחזיר לכם את אורון והדר' ואני מאמין ושותק. ביום חמישי לפני שבוע שוב דיברתי עם נתניהו בטלפון ואז היה ברור שהוא לא מכניס את הבנים להסכם עם טורקיה. הבנתי שאין טעם לחכות. שנתיים הוא מבטיח לנו הבטחות ולא עומד בהן. אולי זו הייתה טעות לחכות שנתיים בלי לצעוק. האמנו לראש הממשלה עד שאמרנו די!"
לפני כחודש התקיימה שיחה מקרית בין אבישי טבת, אחראי על נפגעים בתנועה הקיבוצית, לבין יואל מרשק, שהיה ממובילי הקמפיין להשבת גלעד שליט וכיום מלווה בהתנדבות את מאבקה של משפחת מנגיסטו להשבתו של הבן אברה, שחצה את הגבול ונמצא בעזה מספטמבר 2014. "טבת אמר לי שמשפחת שאול שמעה עליי ורוצה אותי כיועץ. הרמתי טלפון וקבעתי איתם פגישה עוד באותו יום", משחזר מרשק. "אחר כך התברר לי ששמי הועלה על ידי הדוד יגאל.
"בפגישתנו הראשונה זהבה אמרה לי שהיא רוצה לשכור את שירותיי והבהרתי לה שאני עושה הכול בהתנדבות. מאז, מדי שלושה ימים התייצבתי בביתם בפוריה עילית והעלינו אפשרויות לקדם את עניינו של אורון. שבועיים אחר כך ביקרתי אצל נועם שליט בביתו וסיפרתי לו על מעורבותי במאבקן של המשפחות. נועם העלה את עניין העסקה עם הטורקים, הציע שהיא תהיה מנוף להחזרת הבנים ועיניי נפקחו. לא ידענו אז על העסקה המתרקמת. התקשרתי לשתי המשפחות והודעתי להן שנפל הפור: מתחילים להיאבק למען השבת הבנים ומתחברים להסכם. לאחר שבשבוע שעבר התברר שהם לא כלולים בהסכם התחלנו לחשוב מה לעשות.
לא הכול התנהל על מי מנוחות במאהל. משפחתו של אורון הייתה שם השבוע, אך משפחות גולדין ומנגיסטו נעדרו. מרשק ניסה לשכנעם שהמאבק יהיה משותף בטיעון שגם העסקה תהיה אחת ותכלול את כולם, אך נכשל. "בפגישה הראשונה בינינו אמרתי להרצל ולזהבה שאני עובד עם משפחת מנגיסטו ואם יש להם בעיה כלשהי, זה בסדר וניפרד כידידים. הם לא הביעו התנגדות אלא רק ביקשו שהחיבור יהיה רק בין אורון והדר כיוון ששניהם חיילים. העליתי את האפשרות בפני משפחת שאול שנהיה שלוש משפחות וזה ייתן לנו יותר כוח אבל הם התעקשו על העניין הצבאי. הבנתי שזה עקרוני מבחינתם ולא לחצתי".
ביום שני, לאחר פגישת המשפחות עם ח"כים ושרים, נסעה משפחת מנגיסטו היישר מהכנסת לתל־אביב, להפגין מול שגרירות טורקיה. משפחת גולדין נענתה לבקשת משפחת שאול להגיע למאהל למסיבת עיתונאים משותפת, שבסיומה נסעו שמחה ולאה גולדין לביתם בכפר סבא. ההחלטה לא לחבור למשפחת מנגיסטו התקבלה בין שתי המשפחות במשותף. "צריכה להיות הפרדה מובהקת בין חיילים לאזרחים", קובע שמחה גולדין.
ולמה לא הצטרפתם למאהל המחאה?
לאה: "ביום שני באנו להזדהות עם משפחת שאול, לא באנו להיות באוהל. אנחנו שתי משפחות שקיבלו תואר אצולה על כך שסמכנו על ראש הממשלה. האם טעינו? יש כאן סימן שאלה גדול".
שמחה: "אנחנו עושים הרבה עבודה ונשקול מה לעשות אחרי ההסכם הזה. ככה אי אפשר להמשיך. אומרים לי שזה לא הסכם עם עזה אלא עם טורקיה. יש מי שחושבים שכולם מטומטמים. אנחנו לא רוצים לשבת באוהל כמו הוריו של גלעד שליט. אני לא רוצה לכבול את עצמי לאוהל. המאהל איננו המטרה מבחינתי".
אמו של אורון רואה בהוריו של גולדין שותפים מלאים ולא מתעסקת ביומן נוכחות. "אנחנו בקשר טלפוני בשנתיים הנוראיות האלו. כל הזמן אנחנו מקפידים לומר את שמותיהם של אורון ושל הדר ביחד. שמחה ולאה הם אנשים עסוקים והם לא יושבים איתנו באוהל, אבל אני מאמינה שהם יתמכו בכל פעילות שנבקש מהם". ביום רביעי, היום שבו הובא ההסכם לאישור, ישב צור גולדין, אחיו התאום של הדר, עם משפחת שאול במאהל וביחד המתינו להחלטת הקבינט.
מרשק מודה ששמחה ולאה גולדין חסרים לו במאהל, "הם חכמים ומדברים היטב. הסיפור שלהם קצת שונה משל אורון. הדר נהרג שעתיים אחרי הפסקת האש והם רואים באו"ם אחראי על הפסקת האש ועל כן תובעים ממנו להיות מעורב יותר. הם ערכו הלוויה לבנם וישבו שבעה, למשפחת שאול אין קבר לבכות עליו ולמשפחת גולדין יש. אני לא שופט הורים שכולים, רציתי שיהיה מאבק משותף ולא הלך. ובכל זאת אני דואג במלאכת אריגה מיוחדת ומושכלת שכל השלושה יוזכרו ביחד".
תדע כל אם עברייה
מרשק גם דאג ללמד את בני משפחת שאול איך לעשות קמפיין. מעבר לבקבוקי מים ופירות, הוא צייד את המאהל במערכת הגברה ובמיקרופון רב עוצמה וביום ראשון, מייד לאחר הקמת האוהל, נשא נאום לדוגמה. "אמרתי ליגאל שיקשיב היטב וילמד. פניתי בנאומי לשרה נתניהו, 'את אמא, יש לך שני בנים ואת יודעת כל דקה איפה הם ומה מעשיהם, אנחנו מצפים שיהיה לך אכפת מבנים לאמהות שנמצאים בידי החמאס. אל תגידי יום יבוא, הביאי את היום'".
נתניהו לא הגיבה כל ימי שהותם באוהל, אך מרשק הקפיד שמדי שעה יגאל נמימי יישא דברים ושתמיד תשובץ בהם השורה: "תדע כל אם עברייה כי מנהיג ששולח חיילים לקרב, חייב להחזיר אותם. תדע כל אם עברייה שהבטחות צריך לקיים", ובסיום יקפיד על אמירת תודה רבה. נמימי היה תלמיד מצטיין וביצע את ההוראות במדויק. איש ממעון ראש הממשלה לא יצא אליהם.
אלא שהשיעור בנימוסים ובאיפוק לא עבד ביום שני, כשנפגשו המשפחות עם חכ"ים ושרים בכנסת. נמימי התפרץ על השר גלעד ארדן ועורר את כעסו של הרצל שאול. "ישבתי עם השר ושאלתי אותו מפורשות אם הוא בעד או נגד ההסכם עם טורקיה ולא קיבלתי תשובה", מספר נמימי. "זה עיצבן אותי ואמרתי לו שאני אהפוך את המדינה עד שאורון יוחזר. הרצל לא רצה שנתעמת וביקש ממני לא להתפרץ.
לאחר ההתפרצות עזב את המשכן, חזר נסער למאהל, תפס מיקרופון ונשא דברים שהופנו אל קובעי המדיניות: "מכרתם את אורון והדר למען בצע כסף, עסקאות גז למיניהן. גיסי ואחותי הלכו איתכם ואתם איכזבתם. הפכנו להיות רון ארד 2. אני כועס על כל המערכת, אבל תדעו שאלחם למען אורון עד צאת נשמתי". קרובת משפחה העירה שעצבים לא יעזרו. "אני לא יכול לשמור הכול בפנים. תגידי לי, מה יצא לנו מהשקט שלנו?" שאל ונשאר ללא מענה.
לא רק בסגנון המאבק חלוקה המשפחה. זהבה, הרצל וחלק מבני המשפחה לבשו כל השבוע חולצות עם תמונתו של אורון ועליהן כיתוב: "אורון מצפים לשובך". אחרים התהלכו עם חולצות בכיתוב שונה: "לזכר סמ"ר אורון שאול שנפל במבצע צוק איתן". נמימי לא היה מוכן בשום אופן ללבוש חולצה כזו והצטמרר בכל פעם שעינו קלטה את המילים "לזכר" ו"נפל" וזאת למרות העובדה שצה"ל קבע כי אורון הוא חלל שמקום קבורתו לא נודע. "יש לי השגות על העניין", הצהיר נחרצות. "עד שלא אראה במו עיניי, לא אאמין שאורון איננו בחיים".
וכך כל יום, מדי שעה, אחז נמימי במיקרופון והשמיע את דבריו הספוגים בכאב וזעם על ההנהגה. מהעוברים והשבים ביקש רק תמיכה. "ישראל תנו לנו יד, תנו לנו כתף", קרא. "כל מי שיכול להגיע ולהביע את תמיכתו - שיחתום". גם זהבה שאול אמרה לכל מי שניגש ללחוץ את ידה: "אני רוצה שראש הממשלה יידע שכל בית ישראל איתנו", אלא שדבריה נותרו תלויים בחלל האוהל, כמו בקשתו של אחיה שנצעקה במיקרופון ולא סדקו את זגוגיותיהן של מרבית המכוניות הממוזגות שחלפו בכביש הסמוך.
כשנעצר אוטובוס והנהג ביקש לחתום, מחאו באוהל כפיים. אבל כשתנועת האנשים לא גדלה, התבונן נמימי סביב והתייעץ עם אחייניו הצעירים. "אנחנו מהפריפריה ולכן בירושלים פחות שמעו על אורון. אולי צריך להעביר את האוהל לכיכר רבין בתל אביב, שם יש יותר תנועה של אנשים?" ניסה לרקוח פתרונות לתסכול שבאוהל הכמעט ריק. "אולי צריך לאחד את כל שלוש המשפחות, כל אחד יביא את מי שמכיר וכך תהיה פה נוכחות? ואולי פשוט צריך לחסום כביש מרכזי בצפון ולצעוק את השמות של הבנים?"
אחיו של אורון, אבירם, עומד מחובק עם חברתו. "אני חושב הרבה על אורון", הוא אומר בשקט. "מתגעגע לדברים הבסיסיים שלא ייחסתי להם חשיבות כשהיינו יחד - לחיבוק, לנשיקה, לשיחות היומיומיות. השיחה האחרונה שלנו הייתה ממש בנאלית. הטלפון שלו התקלקל והוא התקשר אליי מטלפון של חבר, לבקש את מספר הטלפון של החברה שלו וזהו. לא להאמין שעברו שנתיים בלי אף שיחה איתו".
יותר מאוחר, לאחר החלטת הקבינט, פירסם פוסט נזעם בפייסבוק שהפנה לנתניהו: "ציפצפת עלינו שנתיים שלמות... ההסכם שמשאיר את הדר ואורון מאחור נחתם ואושר אבל אותך זה לא מעניין, כי רק מה שמעניין אותך זה אתה, אתה, אתה ועוד פעם אתה".
גם טפטוף הפוליטיקאים שהגיעו - עמיר פרץ, מיקי רוזנטל, איוב קרא, רויטל סויד, אורי אריאל, חיים ילין - לא שינה את התחושה שהאוהל לא נאחז בלבבות. בשני אחר הצהריים סימנה משפחת שאול שינוי קל במצב. שני אוטובוסים שאורגנו על ידי מועצת עמק הירדן הגיעו מטבריה ופרקו חברים ותושבים, וגם קבוצת הורים של חללי צוק איתן באה לחבק. הם מילאו את האוהל וסביבותיו, החתימו, הדביקו סטיקרים ולכמה שעות נוצרה תחושה שמשהו בכל זאת קורה.
בערב, כשהנוכחות הידללה, קרא הדוד יגאל במיקרופון בקצב המחאה החברתית של 2011: "ה-עם דו-רש את הה-בנים להח-זיר". "הרגשתי שיש יותר מדי שקט וחייבים שישמעו אותנו", הוא מסביר. "בסך הכל היינו מעטים, המשפחה, עוד כמה אנשים מפוריה עילית וקצת ירושלמים שעברו ברחוב וזהו. לא יודע אם זה השפיע, אבל לנו זה נתן תחושה שאנחנו עושים משהו".
השקט שלפני הסערה
בתשע בערב פינתה משפחת שאול את האוהל. זהבה והרצל נסעו לביתם בפוריה, אחרים התפזרו ולנו ביישובים סמוכים. למחרת בבוקר שוב התייצבו באוהל. אורנה שמעוני, ממקימות ארגון "ארבע אמהות", הגיעה מאשדות יעקב לחזק, ויצאה כמעט מיואשת. "אני יושבת כאן ויש תחושה שאני לא קיימת", אמרה. "מכוניות עוברות ולא עוצרות, אנשים מעטים יוצאים בחום אל הרחוב ובכלל, מניסיוני אני יודעת שקשה יותר להניע אנשים למאבק כשיודעים שמדובר בגופות. ליוויתי מקרוב את המאבק של משפחת שליט ואפילו שם לקח הרבה זמן עד שגייסנו את ההמונים לצידנו. קשה לגייס ולהפעיל מחאה עממית, אבל אם היא לא תהיה במקרה של אורון והדר, העסק אבוד. וזה הכי כואב".
אילן שגיא שכל את בנו ארז בצוק איתן והוא, כמו שמעוני, בטוח שישיבה באוהל לא תביא תוצאות וחייבים לעשות מעשים. הוא הגיע לאוהל הירושלמי ביום שני יחד עם משפחות הנופלים, ולמחרת התייצב שוב. "נסעתי לעבודה בקריית אתא, הרגשתי שאני לא מתפקד והחלטתי לעלות לירושלים. הייתי חייב לעשות משהו. השתגעתי מההתנהלות ראש הממשלה, רציתי שיהיה ברור שהסבלנות שלנו פקעה.
"לפני ארבעה חודשים ניסיתי ליזום פגישה עם נתניהו שאליה יבואו כל משפחות חללי צוק איתן וללחוץ עליו לפעול להשבת הדר ואורון. בדקה ה-90 חלק מהמשפחות קיבלו פיק ברכיים וחששו שהפגישה תיוודע לחמאס והמחיר יעלה. ביטלתי את הפגישה וזאת הייתה טעות שאני מצטער עליה. עצמותיו של הבן שלי נמצאות בקברו בחיפה, אבל מה עם זהבה והרצל? איך הם יכולים לחיות בחוסר ידיעה מה קרה לבן שלהם.
אחרי כוס קפה שחור, סיגריה ומחשבות, הוא מחליט על דעת עצמו לחסום את הכביש. "נמאס לי מהשקט המנומנם כאן", הוא מכריז, ומציב את מחסומי הברזל לרוחב רחוב בלפור. המכוניות צופרות, הפעם מעצבים על הפקק הבלתי צפוי ולא כאות הזדהות עם המשפחה.
שגיא לוקח את המיקרופון ומסביר: "אנחנו מצטערים, אזרחים יקרים, שתצטרכו לעמוד בפקק. אתם יושבים בבתי הקפה ובמכוניות שלכם בזכות החיילים שחירפו את נפשם על הגנת המולדת. עדיין ישנם שני חיילים שלא חזרו הביתה. חובתה של המדינה להחזיר אותם. אנחנו מצפים מכם לצאת מהמכוניות ולתמוך בהחזרת הבנים למשפחותיהם", הוא אומר על גבול הצעקה. אף דלת לא נפתחה, אך הנהגים המתינו בסבלנות עד שהכביש ייפתח לתנועה.
ממערכת ההגברה נשמע קולו של שלמה ארצי שר את המילים: "כבר יבשו עינינו מדמעות/ ופינו כבר נותר אילם בלי קול/ מה עוד נבקש אמור מה עוד". בני משפחת שאול חילקו לנהגים סטיקרים עד שהגיעה המשטרה ופתחה את הכביש, שחזר ונסגר לסירוגין על ידי תומכי המשפחה. זהבה והרצל שאול הצטרפו לחוסמי הכביש. "צריך לעשות בלגן", אמר אחד מבני המשפחה.
נמימי רץ לחפש את מרשק והסביר לו עד כמה התנהגות כזו מביישת, מרשק סירב לשמוע. הוא העדיף ללחוץ את ידו של אילן שגיא שיזם את החסימה. "מדי רבע שעה נחסום לחמש דקות, זאת האופציה היחידה לפני ישיבת הקבינט", הדגיש. לאחר כשעה המשטרה, שלא רצתה להיכנס לעימות עם ההורים ותומכיהם, סגרה ביוזמתה את הכביש והפנתה את התנועה למקום אחר. "זה ניצחון שלנו", פסק רחמים אליהו, בן דוד של זהבה.
אלא ששמחת המנצחים לא ארכה זמן רב. למחרת, בצהרי יום רביעי, החליט הקבינט לאשר את ההסכם עם טורקיה כשסוגיית השבת אורון והדר לא נכללה. הבשורה הקשה היכתה בהלם את היושבים. אף אחד לא הצליח להוציא מילה. "זה השקט שלפני הסערה. עד עכשיו רק ראו אותנו, מעכשיו נוכיח בשטח שאנחנו קיימים ובועטים. יותר לא נשתוק", הבטיחו בני המשפחה המלווים את הוריו של אורון. בינתיים, הוחלט שלא לפרק את המאהל עד להודעה חדשה. בשישי-שבת הוא יהיה סגור, אך ביום ראשון תחזור לשם משפחת שאול.
כששאלתי את שמחה גולדין לאחר החלטת הקבינט מה שלומו הוא השיב: "רע, אבל נחוש. יש לי אכזבה גדולה מראש הממשלה שגם אני וגם בני משפחתי בחרנו בו. אני רואה בהחלטתו לא לכלול בהסכם את החזרת הבנים כישלון שלו וקוצר ראות לאומי ממדרגה ראשונה. אצטרך לעכל את הדברים וברור לי שלא אוכל לשתוק על כך. אנחנו נכתוב הרבה, ניפגש עם אנשים מרכזיים, נעורר את דעת הקהל. אני מאמין בכוחם של אנשים לשנות החלטות של משטרים ולשנות משטרים - ואת זה אני הולך לעשות".
הכתבה התפרסמה ב-1 ביולי במוסף לשבת ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
