אמירות אמיצות, דמויות חכמות. חצי עונה לצומת מילר
אחרי ההצלחה של רמזור, מילר ניגש לבדו לכתוב סדרה חדשה ולאתגר את תעשיית הטלוויזיה המקומית למרות שהיה לו מה להפסיד. בחלוף קצת יותר מחצי עונה, הגיע הזמן לפרגן לו
רכבות מתבטלות, לוויינים מושמדים והילדים שלכם הולכים לכתה א' (מדהים בכל שנה מחדש! תודה על כל התמונות) אבל לא ניתן לשום דבר להסיט אותנו מהאירוע החשוב באמת: חגיגות אמצע העונה של "צומת מילר". אני יודעת שזה פחות מקובל – ממש כמו עם "רמזור" בזמנה – אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות להרים למילר. זה לא אומר שאין מה לשפר (יש) אבל אולי הגיע הזמן שנאמץ את המלצת מובחרי הטוקבקיסטים, וכשזה מגיע, נדע גם לפרגן.
למשל הדמות שמגלם גל זייד. אני מודה, אני אוהבת כמעט כל דמות שזייד מגלם, אבל הסוכן עופר הוא אחד הבחורים הנכלוליים והמענגים שיצא לי לפגוש בטלוויזיה. הוא מסוג הדמויות שתסריטאים אוהבים להתפרק עליהן, דמויות שמנקזות אליהן את כל השריטות ודפיקות הצד שהם אוגרים ואין להם אומץ לשחרר, עד שבא עופר כזה שמקריב את עצמו על צלב התעשייה ויורק את כל הדברים שסוכנים ואמנים אומרים, אבל לעיתים נדירות זולגים החוצה. שלוקח צעד קדימה את האגואיזם והגסות שמאפיינים את התחום, ועוד לא אמרתי מילה על צווארוני הגולף. רואים שמילר נהנה לכתוב אותו. הסוכן עופר זוכה בתמורה להיות הכי מצחיק, הכי שנון, הכי בוטה, וזייד לועס ורושף אותו כמו דרקון.
אם כבר אשתו של מילר, אז מגיע לאדווה בולה המצוינת שנרים גם לה. היא נציגה למיעוט של דמויות נשיות בסדרה ואין לה הרבה מאפיינים קומיים קיצוניים כמו לדמויות האחרות, אבל בולה מגלמת אותה טבעי ושפוי ותורמת ל"צומת מילר" את המימד הריאליסטי שהיא מעוניינת בו. אפרופו נשים, שאפו גם למירי אלוני, שרואים שהיא השקיעה באמא של מילר את הנשמה למרות שאין לה הרבה שורות. אוהבים אותך.
הרפרורים ל"רמזור" – ההצלחה של "רמזור" היתה יכולה בקלות לשתק את מילר (ואת השותף שלו לכתיבה שלה, רן שריג), אבל הוא בכל זאת חזר. אמנם יש פה ניסיון לעשות משהו חדש, אבל האזכורים של "רמזור" דווקא מצחיקים. זה קצת כמו לפגוש דמות אהובה מסדרה אחת בסדרה אחרת. כמו להיכנס לחיים של מילר באמת, לראות איך "רמזור" השפיעה עליו, איפה היא מועילה לו ואיפה היא גדולה ממנו. הרגעים הטובים של "צומת מילר" הם לא כשהיא מחקה את "רמזור", להיפך. אבל כשאשתו של מילר שואלת אותו אם הוא "עושה לה חפר", או שגיסתו דוחפת לו בפרצוף את לילך, זה קצת כמו דרישת שלום ממישהו שאנחנו מכירים, ותכלס, כמה קומדיות ישראליות שרדו מספיק זמן כדי שנרפרר אליהן?
ככל שאתה יותר במרכז, אתה באופן טבעי הופך לפחות נועז. בהתחשב בעובדה שמילר הוא תסריטאי שמכוון למיינסטרים ומגיע ממנו על תקן המאמי של תעשיית הטלוויזיה הישראלית, היה לו מה להפסיד. ובכל זאת לצד אמירות טריוויאליות הוא משחיל גם נקודות מבט אישיות וכן, גם אמיצות, של יוצר שמנסה לא לטבוע בפולישטיקיה שהיא תעשיית הבידור בארץ: הקנאה בקולגה כמו אסי כהן; הדילמה כמה תסכים להעמיד פנים – להצטלם עם ילדים חולים, להיות נחמד לכתבים - תמורת יחסי ציבור טובים; איך, אם בכלל, לצעוק שהמלך עירום כשמלהקים אותך לסרט שהברנז'ה רוצה בייקרו אבל בתכל'ס הוא גרוע; איך זה מרגיש כשהקהל שלך הוא לא בהכרח מי שהיית רוצה להאמין שהוא (וזה עלה לו בהופעה מול השוטרים בחיים האמיתיים), או מה עלול לקרות אם אתה לא מיישר קו עם האפיפיור של קהילת הגייז.
אפרופו אוחובסקי, שהתארח בפרק האחרון על תקן הטרוריסצ'יק של הקהילה הלהט"בית, נכון שלסלבס בתפקיד עצמם יש גם הרבה מה להרוויח (אלא אם כן אתם אהוד ברק והופעתם ב"ארץ נהדרת"), אבל כצופים מן הראוי שנעודד הופעות אורח של סלבס שמתכתבים עם הדימוי של עצמם. בין אם זה בצד הקל כמו אסי כהן כשובר לבבות, בין אם זאת סיוון רהב-מאיר שמגחכת ברגע קטן ומדויק על החשיבות העצמית שמגיעה עם המקצוע, ובכלל אצל לא מעט מהאורחים לרגע שמגיעים לטיפול אצל שושו. אני חושבת שבסופו של יום מודעות עצמית היא אלמנט שמשדר חוזקה ולא חולשה. אז טוב שבאתם, תהיו חזקים. זה טיפה כואב אבל בסוף זה לגמרי משתלם.
