"פרצופה של המדינה": בחזרה לסרטי המתיחות של יהודה ברקן
ידוע שבמדינת ישראל אף אחד לא מתאמץ להסתיר את הדעה שלו. לא צריך לעשות משאל רחוב כדי לגלות שחלקנו חשוכים, חלקנו זורמים, חלקנו רודפי שלום ולחלקנו יש ראסטות, ובטח שאין כוח להזדעזע שוב מאיזו הומופובית בקניון. במובן הזה "פרצופה של המדינה" מזכירה בעיקר את סרטי המתיחות של יהודה ברקן, וזה מעייף. מזל שהדינמיקה בין אבי נוסבאום לשי גולדשטיין מצילה את המצב
אז מה באמת העם חושב? כי אני חושבת שאנחנו בשלים לזה, שהגיע הזמן שהעם יפסיק לשתוק ולתת לנו את המבט המסתורי הזה, ושסוף סוף יגלה לנו מה הוא באמת חושב. אני מתה על התוכניות האלה שמדבררות את "העם", אותה ישות אניגמטית שלעולם אינה שבעה מלהביע את דעתה ועושה את זה בהתלהבות בפייסבוק-פינת-טוויטר, ובכל זאת לקברניטי הטלוויזיה לעולם לא נמאס לשאול את עצמם – אבל מה באמת העם חושב? כאילו מדובר באיזו תעלומה ולא באינפורמציה שמרוחה על כל הפיד שלכם ובכל יום מגישה לכם מנה אחרת, אבל תמיד באותה דחיפות וחריפות.
"פרצופה של המדינה" (או פרצופו של גוש דן, אם פענחתי נכון את הלוקיישנים) עלתה אתמול (ב', 21:30, ערוץ 10), בהנחייתם של שי גולדשטיין ואבי נוסבאום, והיא מנסה ל... ובכן, היא מנסה לעשות הרבה דברים, אם נשהה רגע את השאלה כמה מתוכם היא גם מצליחה להשיג. היא רוצה שנתפכח מול הדעות של האזרח הקטן. היא רוצה שנסתכל על בני עמינו, אחינו, בשר מבשרנו, נצקצק ונגיד לעצמנו – איך זה קרה? לאן הגענו? היא רוצה להצחיק אותנו עם קטעי סטנדאפ אקטואלים והיא רוצה שנדליק את הטלוויזיה על ערוץ 10 גם בשבוע הבא.
הקטעים האלה, לא נעים להגיד, מזכירים בעיקר את סרטי המתיחות של יהודה ברקן, שמישהו ניסה להצדיק אותם עם קצת ערך מוסף. הם חוזרים על עצמם, לא מצחיקים (איפה מושון? למה הוא לא קופץ מהפח?), ארוכים מידי והכי מבאס – לא מעניינים. וזאת התגלית הכי עצובה של "פרצופה של המדינה" (אם עוד לא הסקתם את זה עד עכשיו, כאמור, מהפיד הפרטי שלכם) – עם הסגולה הזה שלנו, לעיתים נדירות אומר משהו מקורי או מעניין.
אנחנו יודעים שלכל אחד ברחוב יש דעה. אנחנו יודעים שחלקם חשוכים, חלקם זורמים, חלקם רודפי שלום ולחלקם יש ראסטות. אם אישה אחת חושבת שאם ילד ילבש ורוד החברים שלו יחשבו שהוא הומו ושעדיף לו להישאר בארון, התגובה הכי מטלטלת שזה יכול לסחוט ממני זה זעזוע עייף. ותכלס נדמה לי שבחודשים האחרונים כילינו כולנו את מאגרי הזעזוע שלנו על כל כך הרבה דברים מזעזעים שאנשים אמרו, שאני לא חושבת שנשאר לי מספיק זעזוע בשביל הומופובית אחת שמסתובבת חופשי בקניון.
אני גם לא מבינה סרטי מתיחות. משום מה נדמה שאם מצלמים מישהו במצלמה נסתרת תצא ממנו איזו אמת חבויה ומבישה שהוא מקפיד לדחוף פנימה מול מצלמות. אבל אם הרשתות החברתיות ומהדורות החדשות לימדו אותנו משהו, זה שהעם שלנו כבר מזמן לא מדחיק שום דעה ולא מסתיר שום נטייה, ושאין צורך ללחוץ עליו כדי שיוציא את השדים שלו לאור. להיפך. צריך מאוד להתאמץ כדי למנוע ממנו לעשות את זה. לא יודעת על סמך מה החלטתם להסתיר את הפרצופים של חלק מהאנשים, אבל אני מבטיחה לכם דבר אחד: הם לא מתביישים.
המרכיב השני של התוכנית הוא קטעי המעבר של גולדשטיין ונוסבאום, שהוכיחו שהדינמיקה ביניהם עובדת כבר ב"מועדון לילה" ועכשיו לקחו לעצמם חדר בפריים טיים של ערוץ 10. קטעי הסטנדאפ שלהם, הסאטירים והסאטירים פחות, טובים מאוד. מבחינתי אפשר בכיף להכניס חצי שעה רק של גולדשטיין ונוסבאום מדברים אחד עם השני (שימו לב, אחד עם השני, לא עם הפרומפטר! אבל בסדר, תוכנית ראשונה, זה בטח יסתדר בהמשך). ראשים מדברים הם ממילא הפתרון האולטימטיבי לתקציב הדל של ערוץ 10. ואם הראשים האלה מדברים מספיק טוב - אז בהחלט, אנחנו עוד נחזור אליהם (וינק וינק!).
