סלפי עם בופון / על הפסד הנבחרת לאיטליה
זה היה ערב סטנדרטי בו נבחרת גדולה ניצחה נבחרת קטנה, אפילו בטקס החלפת הדגלונים. כי במעמדנו החדש, מה שחשוב הוא האם השוער הגדול בהיסטוריה ו-30 אלף ביציעים נהנו מהחוויה. שרון דוידוביץ' מסכם את המשחק הראשון בקמפיין ומקווה שנחזק את היסודות
מעניין האם ג'יאנלואיג'י בופון, כנראה השוער הטוב בהיסטוריה, שוודאי כבר נמצא בביתו היוקרתי בטורינו, חושב עלינו בבוקר אחרי ה-1:3 של איטליה על ישראל.
הרי, זה לא שהיה לו כאן משעמם: בטקס החלפת הדגלונים הוא נשאר בידיים ריקות והיה קצת נבוך, בשירת ההמנון הוא "הובס" כששמע מישהו שר המנון יפה ומרגש ממנו (לא סתם עדן בן זקן היא מלכת השושנים) ומעט הושפל על ידי טל בן חיים.
מצד שני, הוא נמצא היום בבוקר במכשירי הנייד של בוריס קליימן, כמה אוהדים ברי מזל, חצי מחברי אגודת העיתונאים בישראל ומאיה דמאיו אחת ("ושכולם יקנאו – למאיה דמאיו סלפי עם ג'יג'י בופון בחדר ההלבשה!"). והכי חשוב – הוא ניצח.
כן, זה היה עוד ערב סטנדרטי עבור אחד השוערים הטובים בהיסטוריה. ערב רגיל בקריירה בת 163 הופעות בינלאומיות.
וזה מעניין האם הוא חושב עלינו, כי אחרי 8 הפסדים ב-10 המשחקים האחרונים בכל המסגרות וניצחון בודד, על אנדורה, אחרי שירדנו באופן ראסמי לדרג הרביעי באירופה ובהתבוננות פנימית לדרג החמישי – כל שאנחנו רוצים הוא לדעת האם המאהב האיטלקי שלנו ללילה אחד, צבר מספיק חוויות כדי לחשוב עלינו בבוקר שאחרי.
והתשובה היא כן. הוא ועוד 30 אלף צופים, נהנו מערב כיפי של ספורט. ערב של בריחה מהמציאות העקומה.
האיש המתאים, 2016
ישראל החזיקה יותר בכדור (57 אחוזים מול 43), בעטה יותר (11 מול 8) ולמשך דקות ארוכות, בעיקר בחצי השני, שלטה במשחק. מותר להיות גאים, אבל גם צריך להבין את המציאות. ובמציאות, ישראל נתנה הופעה טובה ואיטליה הופעה רגילה. וברגיל, איטליה פשוט טובה מאיתנו.
זו אותה איטליה שתמיד הכרנו. בין אם דרך הקוקו של רוברטו באג'יו, הזקן של דל פיירו או הקרחת של אטיליו לומברדו. במהות שלה היא מעניקה ליריבה לשלוט בקצב ובכדור, ורק בסוף עושה מה שצריך – מנצחת, או מחכה שמי שמולה יישבר כדי לתת נוק-אאוט. מול נבחרות כמו גרמניה וצרפת זה נראה הירואי, מול נבחרות כמו ישראל ומלטה (פעמיים 0:1 בקמפיין הקודם) זה פשוט לבצע את מה שנדרש.
מצד שני, כבר על המשחק הרשמי הראשון שלו, אפשר לומר שאלישע לוי הוא האיש המתאים לנבחרת ישראל של 2016. לרגעים הוא התרוצץ כמו בימים בסכנין, לפרקים הוא דחף וריגש כמו בימים בבית שאן. מי שנחשב פעם ל"מאמן הקטנות", הפך למאמן נבחרת קטנה. הוא, יחד עם ההגרלה הקשה, מעיפים הצידה את המושג המעצבן "ציפיות" ונותן לאנשים אפשרות לנסות ולהתחבר לנבחרת.
אלישע ודאי יודע הבוקר שבן ביטון הוא לא הפתרון למגן הימני של ישראל, אם כי לא בטוח שאופציות אחרות יוצרות פתרון מושלם. הוא יודע ששווה אולי להעז יותר להבא עם קשר יצירתי במקום עוד קשר אחורי, והוא גם יודע שבסך הכל הוא עלה עם ההרכב הנכון פחות או יותר, וביצע את המהלכים הנכונים, פחות או יותר. וזה לא עבד.
אבל את הדברים החשובים באמת שהוא יודע הבוקר, הוא גם ידע אתמול בבוקר. והוא יודע שאי אפשר לשנות. כי נבחרת קטנה לא מפסידה בדברים הקטנים, אלא בדברים הגדולים. בעובדה שאין לישראל שחקן קדמי מספיק כשרוני להתמודד ברמות הללו (זהבי היה שוב חלש במדים הלאומיים). שכבר שנים אין לנו מספר 10 אמיתי כפי שדרוש מנבחרות בינוניות ומעלה ושמצב המגנים שלנו בכי רע.
כי הרי כדי להקים כאן משהו אמיתי, נבחרת כדורגל משמעותית, יש צורך בבנייה לאורך טווח. סבלנית, מדודה, על פי הכללים. מהבסיס. וכמו שלמדנו ב-24 השעות האחרונות, להבדיל אלף אלפי הבדלות – ביותר מדי דברים בחיים שלנו כאן, אנחנו קודם כל חייבים לחזק את היסודות.
