"ניק קייב הפך לרחום וסבלני יותר"
אחרי מותו הטרגי של בנו, חיפש ניק קייב מקום בטוח בחדר ההקלטות עם להקתו. חברו אנדרו דומיניק הוזמן כדי לתעד את תהליך היצירה. "ניק הוא גרסה קיצונית של עצמו", מעיד הבמאי לרגל הקרנת הסרט "עוד פעם אחת עם רגש", ויציאת האלבום החדש. "זה אינסטינקט של הגנה עצמית"
ב-14 ביולי 2015, פקדה טרגדיה איומה את הזמר-יוצר האוסטרלי נייק קייב: ארתור, בנו בן ה-15, מת לאחר שנפצע קשה מנפילה מצוק באנגליה. ארתור קיבל טיפול עזרה ראשונה במקום, הובהל לבית החולים ומת מפצעיו כעבור שעות אחדות. קייב ורעייתו מעצבת האופנה סוזי קייב, הוציאו הודעה רשמית לתקשורת: "בננו ארתור מת בערב שלישי. הוא היה בננו השמח והאוהב. אנו מבקשים לכבד את הפרטיות שמשפחתנו זקוקה לה, על מנת שנוכל להתאבל בזמנים קשים אלה". בהמשך התגלה שארתור היה תחת השפעת סם LSD, כשמעד מהצוק שגובהו 18 מטר.
משפחת קייב הייתה צריכה להתמודד לא רק עם האבל והטראומה, אלא גם עם הצהובונים ותגובות האנשים ברחוב. "כשקורה לך כזה דבר, אתה משתנה במאה אחוז", הודה קייב, "אתה מביט בראי וזה אותו האיש, אבל מתחת לעור זה אדם שונה. העולם הוא שונה ואתה צריך לשאת ולתת. למשל כשאתה ניגש לחנות לקנות סיגריות ובעל החנות שואל אותך מה נשמע? ואני לא יודע מה לענות. או אתה הולך למאפייה לקנות כיכר לחם, עומד בתור ומישהו תופס את הזרוע שלך ואומר: 'כולנו אתך, איש', וכל המאפייה מתבוננת בך בעיניים טובות. אתה מרגיש שזה נחמד, אבל שהפכת לאובייקט של רחמים".
לפי קייב "טראומה מהווה נזק עצום לתהליך היצירה", אבל גם הוא וגם רעייתו הרגישו שהם חייבים לחזור ליצור. בעוד סוזי שבה לעצב שמלות רומנטיות ונוסטלגיות, קייב נכנס לאולפן עם להקתו - The Bad Seeds, כדי להשלים את הקלטת האלבום החדש "Skeleton Tree", המכיל שירים העוסקים באסון ובגעגועים.
האלבום ייצא ביום שישי הקרוב, ויום קודם לכן יוקרן הסרט התיעודי "עוד פעם אחת עם רגש" ברחבי העולם (כולל שתי הקרנות בסינמטק תל-אביב, ואחת בירושלים). מדובר ביצירה דוקומנטרית בשחור-לבן ותלת ממד של הבמאי אנדרו דומיניק, העוקב אחר הקלטות האלבום, ומלווה את משפחת קייב בשנת השכול הראשונה. הסרט הוצג השבוע בבכורה עולמית בפסטיבל ונציה, וקשה היה למצוא באולם עיניים שנותרו יבשות, במיוחד כשקייב אומר שם משפטים כמו: "אנשים כל הזמן אומרים לי: 'ארתור חי בלבך', אבל הוא לא. הוא אמנם בלבי, אבל הוא לא חי". קייב העדיף כמובן לא להתייצב לבכורה.
קייב בחר להיחשף בפני חברו דומיניק, אולי בגלל "שיש לו ראדאר מדויק להתנהגות אנושית". כך הגדיר אותו פעם בראד פיט, שעבד אתו ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס בידי רוברט פורד הפחדן", וב"הורג אותם ברכות". דומיניק עצמו לא בטוח מדוע הסרט הופקד בידיו דווקא. "אני לא בטוח למה ניק בחר בי. צריך לשאול אותו", אמר הבמאי בראיון בוונציה.
"נכון, ניק מיודד עם במאים אחרים. למשל ג'ון הילקוט (איתו עבד קייב כתסריטאי על "ההצעה", "הדרך" ו"ארץ יבשה"), אבל ארתור היה כמו אחיין שלו. אני חושב שאני מעט יותר מרוחק מהסיטואציה, ואולי זו הסיבה שניק ביקש שאני אעשה את הסרט. סיבה נוספת - הייתי שם במקרה. הייתי בסביבה אחרי שארתור מת - צילמתי בדיוק פרסומת באירופה, אז הייתי שם כדי לתמוך בניק".
דומיניק מספר כי ההחלטה של קייב לצלם את הסרט נעשתה מתוך תהליך פנימי שעבר בתפר שבין חייו הפרטיים לאלו הציבוריים כמוזיקאי מוכר. "הסרט נולד כשניק הגיע לדוכן עיתונים בברייטון וראה עותק של המגזין מוג׳ו, והוא הבין שהוא יצטרך לקדם את האלבום, ולדבר עם עיתונאים על ההקשר שלו, והרעיון הזה עשה לו בחילה והפחיד אותו מאוד", מסביר הבמאי, "האינסטינקט שלו בעשיית הסרט היה הגנה עצמית. עבורו הייתה זו דרך לדבר על מה קרה, עם תחושת ביטחון מסוימת, ולעשות זאת עם מישהו שהוא מכיר. אני לא חושב שהשירים או הסרט עוזרים לו בתחושת האבל. אולי לרגע. ניק לא הצליח להקטין את התחושות - הוא פשוט עושה את מה שהוא עושה. החיים ממשיכים הלאה. גם ניק לא מרגיש שעשיית הסרט היוותה לו תרפיה".
דומיניק, יליד ניו זילנד, גדל במלבורן שבאוסטרליה, ושם הכיר גם את קייב. "הוא היה כמו ישו, מונומנט. אנשים השתגעו עליו. אהבו אותו, שנאו אותו, קינאו בו, בנות התווכחו אילו שירים נכתבו עליהן", הוא מספר,
"הכרנו לפני כשלושים שנה ותמיד חיבבנו אחד את השני, אבל הפכנו לחברים לפני כעשר שנים. ניק, אמן גדול, הוא כמו אל, אבל הוא גם הבחור הקטן והמפוחד אל מול המיקרופון, ושני הצדדים הללו אמיתיים. ידעתי, כמובן, שהסרט יצטרך להציג את שני הצדדים וגם להתמודד עם הטראומה, עם האסון. התלבטתי רק עד כמה ישיר אני רוצה להיות. כחבר אתה לא רוצה להיכנס למקומות האלה, אבל כיוצר אתה חייב לנסות ולהגיע לליבה. והרגשתי כאילו זה מה שניק רוצה שאעשה. ניק אדם שתלטן, ורציתי להפריע ליצר הזה שלו כדי שיחשוף את עצמו".
היו לכם ויכוחים?
"כן, כל הזמן. גם בגלל שניק חסר סבלנות ולא אוהב לחכות. אני מאמין בלהקשות על אנשים כי אז הם חושפים את עצמם. אני לא מנסה לתמרן אנשים, אבל אני מניפולטיבי באופן טבעי. ניק חשדן מאוד, והוא לא בהכרח נותן בך אמון".
איך ניק השתנה מאז הטרגדיה?
"ניק הוא גרסה קיצונית יותר של עצמו. הוא הפך לרחום וסבלני יותר. פעם ניק היה אדם קשה מאוד, משוריין, ועכשיו הוא כבר פחות כזה".
מה ניק וסוזי חשבו על "עוד פעם עם רגש"?
"ניק אדם פרטי. וקל כאמור לעצבן אותו, אז פשוט עשינו עסק - שאתן לו להוציא מהסרט כל דבר אתו הוא לא מרגיש בנוח, ובתמורה הוא ייתן לי לצלם הכל. ושיענה על כל שאלה שאשאל, ושנפתור את זה אחר כך. כשהוא ראה את הסרט הוא היה אמביוולנטי".
