המירוץ למיליון: הדחה רגועה
בסופו של דבר האבולוציה של המירוץ עשתה את שלה, ונאלצנו להיפרד מהזוג שטס על כנפי הצ'יל - והביא איתו משב רוח מעניין גם אם מוזר מעט של שמחת חיים. חבל, היה כיף. בפרקים הבאים: גו יוסיאל ויעל!
יום אחד ארוך (שהתפרש על שלושה פרקים) הספיק לקומראדים מהמירוץ כדי למצות את וייטנאם, ואם הייתה לי מכונת זמן הייתי מחזירה אותם אחורה לשנות השישים כדי שילמדו את האמריקנים איך להיכנס, לעקוץ ולצאת בלי לקחת שבויים, מקסימום להשאיר שם שני אנשים קצת עצובים אבל לא יותר מדי, והכי חשוב, לעשות את זה עם פסקול כינורות ברקע, כמו שכתוב.
האחים שפלן, שלתקופה לא קצרה נראו כאילו כוחות הצ'יל העליונים מטיסים אותם מתחת או מעל הרדאר של נקודות הסיום ותמיד מעבירים אותם הלאה, לא הצליחו להתחמק מהפעם מהמצטער של רון שחר, וכמו עמדו על הגדה וראו איך הרבע גמר מתקדם בלעדיהם לארץ המובטחת. איך זה קרה, ויש עוד כל כך הרבה מאכלים בעולם שהם עדיין לא אכלו. כל כך הרבה מוניות קטנטנות שהם עדיין לא חיככו בגג שלהן את הקודקודים שלהם. כל כך הרבה צ'יל ווייב ואינטנס שרק מחכים לשני הג'נטל ג'יינטס האלה. אבל מה לעשות, למרות כל התהיות, הפנטזיות והפקפוקים - רבע הגמר אכן הגיע והאבולוציה של המירוץ עשתה את שלה.
מה שכן, קצת חבל שזה קרה דווקא כשאורי התחיל אשכרה להתעניין במירוץ, אבל אולי זה גם טבעי. כי המירוץ זה קצת כמו מערכת יחסים. צריך להראות שאתה רוצה אבל גם לשחק אותה קצת הארד טו גט. לא בשביל לבלבל את הצד השני כמו בשביל לשמור על עצמך, כי ברגע שהמירוץ מבין שאתה לגמרי בעניין שלו, הוא מתחיל למתוח את הימים ולהעמיס עליך משימות כי הוא כבר יודע שתעשה הכל בשבילו, ובשלב מסוים אתה הופך לאסקופה שנדרסת בניסיונות לעצור מונית או מקיאה קצת בפה במשימות אוכל דוחות ת'שועלים, והכל רק בשביל לקבל מבט אדיש מרון שחר פלאס בחורה יפה סלש בחור משופם שחושב שהוא בדרן בנקודת הסיום, ועדיין להרגיש שאתה מוכן לתת הכל גם מחר אחרי שתיתן עוד קצת הלילה בצילומים של הטסטמוניות, וכן, בהחלט, אנחנו עדיין מדברים על המירוץ למיליון. ולא, אני לא מתוסכלת, זה רק נדמה לכם.
איפה היינו? האחים. היה נורא כיף איתכם. בעיקר מהרגע שהתברר שאתם לא אותו טרול דו-אונתי או שיבוט תודעתי האחד של השני שגם חולק אוצר מילים ואופי משותפים, אלא שבן הוא האח הגדול שדוחף קדימה ואורי הוא האח הקטן שנשאב פנימה. כמעט בכל זוג יש חלוקת תפקידים, שאם מסתכלים עליה בצורה גסה, אפשר לאבחן בתוכה את זה ש"מוריד" מול זה ש"סוחב", זה שנכנע בקלות מול זה שמתעקש להמשיך, הפסימי והאופטימי, זה שלוקח על עצמו יותר כדי השני לא יתייאש (רז הוא ה'סוחב' של עמית, יוסיאל הוא ה'סוחב' של יעל, ובן הוא ללא ספק ה'סוחב' של אורי).
זה אולי נראה כמו סיפור עם "רע" ו"טוב" מובהקים (ברור שיותר קל לאהוד את זה שסוחב) אבל מתחת לחלוקה הזאת ישנו תמיד סיפור מעניין על מערכת יחסים, ומערכת היחסים של האחים, מהרגע שצפה, תמיד הייתה מעניינת ומעוררת הזדהות עם שני הצדדים. ובשורה התחתונה זאת התמורה האמיתית שיש למירוץ להציע לצופים שלו, חוץ מדברים מדהימים כמו שעות דמדומים שמגיעות אחרי שמחשיך או אנשים שמחליפים בגדים ומגלחים זקן ומייד מגדלים אותו שוב תוך כדי סשן אחד של עדויות.
יש משהו מעודד בלדעת שבן ואורי אולי עצובים קצת שהמירוץ בשבילם הסתיים, אבל מצד שני הם גם לא נראו שבורים ("אז מה עכשיו, להתחבק?" תהה אורי בענייניות). הם הביאו איתם משב מרענן גם אם מוזר מעט של שמחת חיים שלא קשורה לכלום בכל פעם שנחתו אחרונים על השטיח והודיעו ש"היה להם יום מעולה" או שהתעקשו שהמירוץ יהיה אפקטיבי יותר בישיבה. עכשיו הם חוזרים לבית הנחמד שלהם, שם הם יעשו את הרוקנ'רול הנחמד שלהם ויהיו עם המשפחה הנחמדה שלהם, ואם להיות ריאלים אז סביר להניח שהם יבקרו שוב בנתב"ג לפני שתספיקו להגיד "אבל למה דווקא אהוד ברק? מישהו בדק עם רייצ'ל של רז? אולי היא דווקא פנויה?".
ולסיום קריאת ייאיי שמחה לרגל הגעתם לרגע "מתנת" מרגש של יוסיאל ויעל. אני חושבת שהם הולכים והופכים לפייבוריטים שלי - יוסיאל הוא מתת האל לברואיו וגם יעל חמודה לאללה בחיפושים העליזים שלה אחרי חתן כשר וגוי, ואולי אני פשוט משוחדת (גם עדתית) כי הם הצליחו לשרוד את כל העצורים וסיבובי הפרסה והמקלות בגלגלים, ובואו נודה באמת, תכלס האוכל שלהם באמת הכי טעים. אז גו יוסיאל ויעל, גו שושי וריקי, תוכיחו שלא זכינו בתואר מעצמת ג'ודו לחינם.
בפרק הבא: הצרפתים אוכלים. כלומר כולם אוכלים אבל רק אותם מראים, אחר כך הצרפתים ימציאו משהו ובסוף נבחרת ישראל מפסידה.
בקטנה
"אתה נכנס למקדש, אוטומטית הווליום שלך יורד" – טל. הסיבה הטובה הראשונה שנתקלתי בה שמצדיקה את בניין בית מקדש שלישי.
"הבנתי שבמירוץ צריך כוח פיזי וחכמה וסבלנות ולאביב יש את שלושתם" – ציון מסביר למה אביב בעצם יכול היה לרוץ בלעדיו.
"הוא מוכר שם מחלות בשקית" – טל, על הסוחרים הוייטנאמים. לא, כי סלמונלה.
"להיות במקום הראשון זה כזה מיינסטרים אחי" – אורי מסכם את עלייתם ונפילתם של האחים שפלן.
"מרק מזכיר לי עונש, אני לא יודע למה" – ג'וזי. בוא נדבר אחרי הפסיכואנליזה ונתעדכן, אה?
"אני את כל הסודות של המדינה הייתי נותנת" – טל ממליצה על עדכון תוכנה לשיטות החקירה של האויב.
"יש ריח חריף של רון שחר באוויר" – טל. סורי, זה הדוריאן, אחות.
