כדאי שנפסיק לשקר לעצמנו / טור
כל עוד לא יחול שיפור ביכולות האתלטיות של הכדורגלנים הישראלים - מסורת הכישלונות תימשך. אבינעם פורת על הבעייה הגדולה שלנו
עוד חוזר הניגון. כבר 46 שנה מאז מונדיאל מקסיקו 1970. כל פתיחת קמפיין, עולמי או אירופי, מסוקר באלפי מלים ואין-סוף תקוות. כמעט תמיד, פרט למקרים בודדים, התסריט היה אותו תסריט - אחרי משחקים אחדים אנחנו מחוץ לתמונה. כמי שצפה במשחקי, סגלי והרכבי כל התקופות, אני יכול להעיד שהסיבה העיקרית לכישלון המתמשך הוא נחיתות ברורה ביכולות האתלטיות והפיזיולוגיות.
שחקנים אירופיים רבים מאוד, מאז התקבלנו ליבשת ב-1992, השביחו חוזים אישיים בזכות חגיגות על נבחרות ישראל לדורותיהן. הם היו מהירים יותר וחזקים יותר מדי קמפיין. לא שינה מי אימן – חוץ מהשילוב בין עמנואל שפר וסא"ל עמוס בר-חמא שגויס ע"י המאמן למשימת מקסיקו-70', שניהם ז"ל, אף לא אחד מהמאמנים האחרים הצליח להעלות את נבחרת ישראל לאירוע בינלאומי גדול. רק אברהם גרנט, באחת משתי הקדנציות שלו, לא היה רחוק.
כמו שהאתלטים והשחיינים שלנו נראו בענפים המרכזיים בריו, כך שוב נראתה נבחרת ישראל בכדורגל מול איטליה שלשום בחיפה. זה קרה, צריך להזכיר, שנה אחרי שהסילון האנושי גארת' בייל מוויילס חגג בסמי עופר כדי להזניק את נבחרתו לשיאים בלתי מוכרים לה.
היו שלשום לא מעט מהלכים יפים לנבחרת של אלישע לוי, אבל מה לעשות שהשחקנים שלנו היו איטיים יותר, חלשים יותר ושילמו בשלושה שערים, שהיו יכולים לצמוח למפלצת של 5 שערים – אילו אדר ואימובילה היו מנצלים הזדמנויות באחד על אחד מול דודו גורש. העימותים בין האיטלקים המהירים והאתלטים להגנת הנבחרת היו לא-כוחות.
בואו ניקח ונפרט את שלושת השערים:
1. אנטונלי הותיר מאחור את בן ביטון, בשילוב של מהירות טבעית ומהירות מחשבה, ובישל לגרציאנו פלה שער קל.
2. בונאוונטורה עם הכדור היה מהיר מבן ביטון בלי הכדור, וגרם למגן האלופה להכשיל אותו לפנדל.
3. בופון העיף בעיטת שוער קדימה, כשצ'ירו אימובילה ושיר צדק יצאו מאותה נקודה למאבק על הכדור. במאית שניה ביצע האיטלקי שתי פעולות שביטלו את בלם הנבחרת: הוא היה מהיר יותר וגם חזק יותר כדי להעיף אותו מהדרך. כך סגר השפיץ של 10 האיטלקים (אחרי הרחקת קייליני) בקלות בלתי נסבלת את המשחק מול 11 הישראלים.
לא מכבר פרסם כאן ד"ר איציק בן-מלך, מהמכללה המדעית במכון וינגייט, כתבה שכותרה הייתה: "רוצים הישגים בספורט? השקיעו באתלטיקה". לנוכח ההכרעות האתלטיות הברורות לטובת הסקוואדרה אזורה, שאלתי אותו אם איטיותם של שיר צדק, בן ביטון ובמקרה אחר איתן טיבי היא עניין גנטי חסר תקווה. השלכתי את זה גם להופעה הלא-מוצלחת של רוב הישראלים באולימפיאדה.
ד"ר בן-מלך שלל את האפשרות שמדובר בפגם גנטי חסר תקנה, ואמר שהאיטיות שלהם נובעת משתי סיבות: הם אינם משחקים בארץ מול חלוצים ברמה של איטליה, והכשרתם האתלטית ככדורגלנים פגומה. "ראית בישראל חלוץ שיעשה דבר כזה לשיר צדק בארץ? ובכלל, איתן טיבי שגם הוא סבל מקשיים, נחשב לאחד משחקני ההגנה המהירים בארץ. מה שמתאים לליגה הישראלית לא תמיד מתאים לרמות הרציניות".
ומה הבעיה בהכשרתם? שאלתי. "באירופה מקדישים באימוני קבוצות הילדים עד הנוער 40-30 אחוז לאתלטיקה ורק אחר-כך מלבישים את הצדדים האיכותיים והמקצועיים על השחקן. בארץ, לעומת זאת, רוצים תוצאות מהירות כבר מגילי הילדים והנוער וניגשים מיד לטיפול בכדור".
האיטיות והחולשה הגופנית הישראלית גרמו לכך שרק מעט שחקני כחול-לבן הצליחו לאורך ההיסטוריה. אבי כהן, הישראלי הראשון בליברפול, הצטיין בחכמת המשחק בעוד שוויקי פרץ היה סקורר אמיתי שהוכתר כסגן מלך שערי הליגה הצרפתית. רוני רוזנטל עשה זאת בזכות חוסנו ומהירותו האירופית, איל ברקוביץ', אלי אוחנה וחיים רביבו היו גאוני-כדורגל שצומחים אחת להרבה שנים, ויוסי בניון התחזק מאוד פיזית בתקופתו הגדולה כשלמרות חזותו הדקה לכאורה הצליח לא מעט בקרבות הפיזיים על כדור ושטח. מי שנראה בדרך להצלחה לעתיד הוא טל בן-חיים שמצטיין בפרמטרים של המהירות בכל רמה, וצריך רק לשפר את רמת קבלת ההחלטות שלו.
אלישע לוי, ייאמר לשבחו, קיים את הבטחתו והרכיב נבחרת שלא עלתה כדי להתבטל מול איטליה. היא הייתה בתמונה ברוב הזמן, תקפה ואפילו זכתה בתקולים לא מעטים מול הכוחניות הטבעית של איטליה. אלא שפרט לשני מצבים, הכול נגמר רחוק מדי מבופון האגדי – בגלל המהירות, החוזק והתיאום האיטלקיים.
לעומת זאת, כמו ברוב 46 שנות הסרק שלנו, כמעט כל התקפה איטלקית לעומק מצאה את מגני ישראל בעמדת משקיפים בלבד. אם זה היה קורה פעם אחת מילא, גם פעמיים ואפילו 4. כשאנחנו מתקרבים ליובל ה-50 לכישלון זו כבר מסורת שלילית.
אם לא יחול שיפור דרסטי ברמת היכולות האתלטיות - כדאי לנו להפסיק לשקר לעצמנו ולהפריח תקוות שווא.
לפנייה לכתב/ת 
