כימיקל בראדרז בלונדון: מסיבה של קצב
הם ירו להיטים, שיחקו במקצבים והציפו את הקהל בצבעים: ההופעה של כימיקל בראדרז בלונדון הייתה חגיגה אלקטרונית שהשאירה את הצופים סחוטים רגשית ופיזית. כמו שצריך. בקרוב אצלנו
קשה להתייחס להופעה של כימיקל בראדרז ולבחון אותה במונחים של הופעה. לא שאין בה את כל האלמנטים שמרכיבים מה שמוגדר כ"הופעה" (אמן על במה, מוזיקה, תאורה, אפקטים, קהל תחת השפעה), כמו שמדובר בלא פחות ממסיבה. ועל אחת כזו ניצחו האחים (לא באמת) בשבוע שעבר בפסטיבל South West Four בלונדון - חגיגה אלקטרונית שנמשכה שלושה ימים.
כבר למעלה מעשור שהאירוע הזה מארח את מיטב השמות הגדולים של התחום, אבל גם מפיקיו לא יכלו להתכחש לעובדה שהפעם המופע הסוגר היה הגדול בתולדותיו. מה שהוגדר כ"מופע האלקטרוני המרגש על פני הפלנטה", ויגיע גם לישראל בנובמבר הקרוב, היה למעשה שיחוק גדול, בעיקר בשל הקשריו ההיסטוריים. שכן אפשר למתוח קו ישר בין סצנת ה-EDM, הפופולריות של המוזיקה האלקטרונית היום והאופן שבו אלמנטים שלה הפכו בעשור וחצי האחרונים כמעט מובנים מאליהם בהפקה מכל ז'אנר, לבין העלייה של כימיקל בראדרז.
מעטים יכחישו את הקשר בין הצמד ממנצס'טר לבין זליגתה של מה שהייתה עד אז מוזיקה למשוגעים לדבר, אל תחומי המוזיקה הפופולרית. כמעט במקביל לנפילתו של הרוק לקראת אמצע שנות ה-90, היו אלה טום רולנדס ואד סימונס שהפגישו בין ביטים למיינסטרים ובין גיטרות לקצב, והפכו את הביג ביט למלך. כן, גם שמות כמו הפרודיג'י ופטבוי סלים, למשל, ראויים להערכה על כך, אבל אין ספק שבכל הנוגע לחלוציות והשפעה - האחים הכימיקלים הם האבות המייסדים.
וזה מסביר את קבלת הפנים שקיבלו השניים בבירה הבריטית, כשכבשו את הבמה והיוו שיאה של מסיבה שהתחילה בשעות הצהריים. כבר מהאקורדים הראשונים של "Hey Boy Hey Girl" מתוך "Surrender" מ-1999, להיט המילניום ששרד את מבחן הזמן הכניס קהל שלם ומשולהב אל מה שהפך לכמעט שעתיים של סט ליסט מגוון במיוחד. קטעים משירים וזמנים השתלבו להם זה בזה, חלקם זכו לאדפטציה "מודרנית", אחרים לא זקוקים לרענון.
ב-"Sometimes I Feel So Deserted", הם שיחקו במקצבים, ידעו בדיוק מתי להאט ומתי להאיץ. וכשהם האצו - הבריטים הגיבו בהתאם. בזה אחר זה וללא הרבה מרחב נשימה הגיעו גם "Do It Again", "Saturate" ו"Go", ולא הותירו יותר מדי זמן להבין ולעכל את הסצנה הצבעונית והמעט סוריאליסטית שהתרחשה בפארק הפתוח. את הצלילים ליוותה כמובן תצוגת וידאו ארט מרשימה. שהרי אין כמו אפקטים ויזואליים וצבעים עזים כדי לחדד את תחושת האפילפסיה הקלה שאוחזת בכותב שורות אלה, עת הוא נחשף אל לייזרים ירוקים ואדומים, לצד דמויות של אנשים הולכים, קופצים או סתם מבצעים פעולות שונות ובלתי ניתנות להגדרה.
העזרים החיצוניים לא מהסתכמו במסכים, ולאורך מה שהפך לערב שמח ומיוזע (הישג גדול לבריטים) הופגזו החוגגים בשלל בלונים וכדורים בגדלים משתנים. אבל לא בשביל זה באנו. כימיקל, מצדם, לא הכבירו במילים. וזה בסדר, במקרה שלהם הם גם לא ממש צריכים.
את התותחים הגדולים בסט הם שלפו לקראת חציה השני של ההופעה. "Out Of Control" ו-"Setting Sun" היו נקודות התפרצות, "Galvanize" מ-2005 (שבמובן מסוים השתעשע עם מוזיקה אלקטרונית עוד לפני שזו הפכה למלכת הרגע במוזיקה) התקבל כפי שלהיט ענק צריך להתקבל. "Block Rockin' Beats" היה התפרצות אחרונה, רגע שיא בערב שידע עוד כמה מאלה.
רעשי כיול ליוו את ההמון הנשפך החוצה אל מעבר לשערי ההופעה אל תוך תחנת הרכבת התחתית של קלפהאם קומון. אלפי בריטים במצבים שונים של ערפול כבר ראו באופק את אפרוריות השבוע שלפניהם, סחוטים כמו מי שנלקחו לרכבת הרים אמוציונלית. אולי מכונת כביסה זו מטאפורה מדויקת יותר. אותה יכולת של הכימיקל בראדרז לדעת מתי ללחוץ על הגז, מתי להרפות ומתי ללחוץ עליו שוב הותירה אותותיה בקהל שלם, שהיה סחוט נפשית ופיזית אך לווה בתחושת היי.
וזה בעצם כל מה שאתה יכול לבקש מהופעה מהסוג הזה (או מסיבה, אם נחזור לרגע להגדרה הראשונית): טיול בנבכי התודעה, משחק נכון בין לב לשכל, רעש מזיז רגליים, צלילים שילוו נסיעת לונה פארק רגשית. כשהכימיקל בראדרז יורדים מהבמה, גם אם לא נמנית עם חובבי הז'אנר - אתה לא יכול שלא להתרשם. ערבים מהסוג הזה מסבירים את התמורות בעולם המוזיקה. אלו שהפכו את הקצב למלך ואת הדי ג'יי לאלוהים. עבור רבים החוויה יכולה הייתה להשפיע במשך שנים. אם רק היו יכולים לזכור משהו.
הכתב היה אורח ההפקה
