התורה מלמדת: צמצום הוצאות תורם לצמיחה
בפרשת השבוע התורה מעבירה לעם ישראל את הדינים והמצוות על פיהם יש לנהוג. במהלך הדברים היא מחדשת שישנם מקרים בהם ליחיד יש קדימות על הציבור. ביצירת סדר העדיפויות ניתן להבין כי יש צורך בצמיחת הכלכלה - אם משק בית יוציא יותר מאשר הכניס, הרי שהוא נופל נטל על החברה
אחת הסוגיות שמעסיקות כלכלנים רבים טמונה בשאלת הצמיחה בישראל. איך משיגים צמיחה? מה היחס בין צריכה לצמיחה? ועד כמה המדינה צריכה להתערב בשוק? ברגולציה? בתחרות? ועוד.
כתבות נוספות בערוץ הכלכלה
בין המדדים שבוחנים צמיחה הוא התל"ג (תוצר לאומי גולמי), הוא מחשב את סך המוצרים (סחורות ושירותים) הסופיים המופקים בתקופת זמן מסוימת (בדרך כלל שנה) במשק לאומי, בתוספת ההכנסות של גורמי ייצור מקומיים כתוצאה מפעילותם מחוץ לגבולות המדינה והחסרת ההכנסות של גורמי ייצור חיצוניים העובדים באותו משק (כגון עובדים זרים), לפני הפחתת הבלאי. כשמחלקים זאת באוכלוסיה מקבלים את מדד "רמת החיים". כלומר, במילים פשוטות - ככל שהמשק צורך יותר כך הצמיחה גדלה.
מאידך, ישנה תנועה גדולה בחברה הישראלית שמביאה את המודעות לאחריות כלכלית אישית, לדוגמא ארגונים ועמותות אשר מדריכים את הציבור כיצד להתנהל כלכלית בצורה נכונה, למשל צמצום בהוצאות. משא ומתן על מוצרים, ניצול הנחות ועוד. יהיו שיטענו שמהלך של צמצום בקניות בא בסתירה גמורה לצמיחה כלכלית של החברה כולה. כי ככל שיש פחות קניות, יש פחות צריכה ופחות צמיחה.
יחד עם זאת, אם נבין את עומק הבעיה - נוכל להביא לפתרונה. ננסה להשוות מקרה זה לפרשיה אחת מתוך פרשת השבוע:
היוצאים למלחמה
במהלך הפרשה (דברים, פרק כ', פסוק א'), התורה פורשת בפני העם את אחד מדיני המלחמה. בפסוק ה' היא מגדילה ואומרת: וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם (דברים, פרק כ', פסוק ה'). התורה מצווה על כל העם להתגייס כאשר יש מלחמה. כלומר, החוק חל על כולם.
יחד עם זאת, ישנם סייגים בהם התורה מבקשת לחדש לנו שישנם מקרים בהם ליחיד יש קדימות על הציבור, כמו חניכת בית חדש, נטיעת כרם חדש וחתונה. מקרים אלו מייצגים את המסר בו התורה אומרת - שלושת מקרים אלה הם מקרים פרטיים אך לתועלת הציבור כולו, ויש בהם סתירה ביחס לצורך למתגייסים.
ניתן למצוא במסר זה כמשהו מרגיע מעט - יש מחוייבות לצמיחה, אך אם זה בא על חשבון ההתנהלות האישית של בעל משק בית, הרי שהוא קודם. כלכלית, ישנם שני היבטים שיכולים להסביר מדוע צמצום הוצאות או התנהלות אחראית כלכלית יכולים להביא לצמיחה: חשיבה לטווח ארוך הורדת המס והכנסת יותר גורמים שמשלמים מס.
בהיבט הראשון, חשיבה לטווח ארוך, אם משק בית יוציא יותר מאשר הוא מכניס, הרי שהוא נופל נטל על החברה בשלב כלשהו. נטל זה לא רק שמחייב את החברה לטפל בו, אלא באופן טבעי עוצר לגמרי את הצריכה. בהיבט השני, הורדת המס והכנסת יותר גורמים שמשלמים מס, אם אדם יודע שיכול לצרוך מוצר מסויים - הוא ירכוש, וכך יותר ויותר ירכשו ויהיה פחות נטל על החברה.
סוגיית ה"יָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:" היא סוגיה של השפעה חברתית קשה. בהיבט הכלכלי מדובר באותו אדם שלכאורה "אין לו שליטה" על ההוצאות שלו וכך הוא השפעתו על הסביבה הינה שלילית. נוכל לסכם, כי צמצום הוצאות לא בהכרח מביא לחוסר צמיחה במשק, אלא ייתכן ובטווח הארוך יביא יותר צמיחה וצריכה אחראית במשק הכללי.
הכותב הוא מנהל מחוז מרכז והדרום בארגון פעמונים
לפנייה לכתב/ת 
