ראש המכון לרפואה משפטית על הזיכוי מאונס הפעוט: "יתכבדו רשויות החוק ויחקרו מה קרה"
ד"ר חן קוגל, שעומד כיום בראש הגוף שחוות הדעת שלו חורצות גורלות, שימש עד מטעם ההגנה במשפטו של ניסים חדד שזוכה בבית המשפט העליון. לאחר קבלת הערעור כתב בפייסבוק: "העובדה שהדברים אינם ברורים היא בוודאי לא סיבה להושיב אדם חף מפשע בבית הכלא"
ראש המכון הלאומי לרפואה משפטית ד"ר חן קוגל, ששימש עד מטעם ההגנה במשפטו של ניסים חדד שזוכה אתמול מאונס פעוט בן שנה וחצי, כתב אתמול (ד') בפייסבוק שלו כי "אכן, לא ברור מה כן קרה לתינוק. יתכבדו לפיכך רשויות החקירה ויחקרו מה כן קרה. העובדה שהדברים אינם ברורים היא בוודאי לא סיבה להושיב אדם חף מפשע בבית הכלא". קוגל השיב לגולש אחר שהתייחס לפסיקת בית המשפט העליון. חדד הורשע לפני שלוש שנים וזוכה מחמת הספק בבית המשפט העליון ברוב של שני שופטים מול אחד.
התרחיש החלופי, התיאורטי, שהעלה ד"ר קוגל, הוא כי הפעוט נטל ברזל, הברזל גרם לעצירות, העצירות גרמה לפיסורה (סדק בפי הטבעת), הפיסורה גרמה לפעוט לדמם. השופטים ציינו בפסק הדין אתמול כי ד"ר קוגל עצמו הסתייג מאפשרות זו, ואמר: "אני לא אומר שהייתה לו פיסורה, אני אומר שאני יכול להסביר את הדימום הזה שנמצא בחדר הכושר על ידי פיסורה".
שלשום עם צאתו מהכלא אמר חדד, שריצה ארבע שנות מאסר וחצי מ-17 השנים שנגזרו עליו, כי הוא עבר גיהנום. "אתה יושב שם ארבע שנים וחצי ולא מאמין שאתה יושב שם. כי לא עשית כלום", אמר. "הבן שלי זכאי, הבן שלי זכאי", קראה בהתרגשות אמו של חדד.
פסק הדין של העליון ניתן בדלתיים סגורות. השופטים סלים ג'ובראן ומני מזוז סברו שיש לזכות את חדד מחמת הספק. השופט יצחק עמית היה בדעת מיעוט וחשב שיש להשאיר את ההרשעה על כנה.
"מקרה קשה מנשוא"
השופט ג'ובראן הוסיף וכתב כי "ההרשעה במסגרת הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת על מארג של ראיות נסיבתיות. כידוע, הראיה הנסיבתית נבדלת מהראיה הישירה בכך שהיא אינה מוכיחה במישרין עובדה הטעונה הוכחה, אלא היא מבססת נסיבה כלשהי - ממנה ניתן להסיק את דבר התקיימותה של העובדה".
השופט ג'ובראן התייחס גם לטענה כי הפעוט נפגע בחדר הכושר. "לאחר עיון מדוקדק בטענות הצדדים ובחומר הראיות שאליו הן הפנו, שוכנעתי כי אכן לא הוכח כי מצבו של הפעוט בעת היציאה מחדר הכושר לא היה תקין", כתב.
ג'ובראן סיכם כי "המקרה שלפנינו הוא קשה מנשוא. לבי יוצא אל משפחת הפעוט, אשר נאלצה לחוות חוויה כה טראומטית, אשר מלווה ותלווה אותה במשך שנים רבות. לא ביד קלה אני מגיע למסקנה אשר משמעותה היא, למעשה, כי ככל הנראה לעולם לא נדע מה אירע לפעוט וממה נגרמו חבלותיו. ואולם, נחה דעתי כי חומר הראיות במקרה שלפנינו אינו מאפשר לבסס, מעבר לספק סביר, את המסקנה לפיה המערער הוא זה שביצע בפעוט מעשה סדום ואחראי לפציעותיו".
השופט יצחק עמית, שהיה בעדת מיעוט, העלה כמה תמיהות וסתירות בגרסתו של חדד, שהובילו לכך שסבר כי יש להרשיע אותו. "בסופו של דבר", כתב השופט, "לאחר שמתעלמים מ'רעשי הרקע', לפנינו הסיטואציה הבאה: המערער יורד לחדר הכושר עם הפעוט, חוזר כשהפעוט ללא חיתול ומדמם".
עוד ציין השופט כי "כאשר בראיות נסיבתיות עסקינן, ניתן לבסס הרשעה על סמך היסק לוגי, ובלבד שאותו היסק מוביל למסקנה מרשיעה שאין בלתה. כפי שפתחתי ואמרתי, במקרה דנן לא מצאתי תרחיש אחר, אף לא דחוק, שיכול להביא למסקנה מזכה".
לפנייה לכתב/ת 
