גדול מהחיים: שאקיל נכנס להיכל התהילה
הוא שבר סלים, נע כמו בלרינה עם 216 ס"מ ו-140 ק"ג, הוציא סרטים, שחרר שירים, זכה באליפויות, רמס את היריבים. והכל עם חיוך ענק. האיש שהעלה לרף חדש את סף הגירוי מכוכבי ספורט עבור דור שלם, עומד לקבל כבוד של אגדות. שרון דוידוביץ' על הכדורסלן שיכול היה להיות הגדול מכולם, אבל בחר להיות "שאק"
אני זוכר המון סרטים בחיים שלי, אבל מעטים הסרטים שאני זוכר את היום, השעה והתפאורה מסביב כאשר צפיתי בהם בקולנוע. אחד מהם הוא הסרט "קאזאם" שיצא בשנת 1996 בכיכובו של שאקיל אוניל.
אני זוכר שהלכתי עם בן דוד שלי (רוני, מה המצב?), שזה היה בקולנוע חן הישן ברחובות (הוספתם "הישן" וישר הפכתם את זה לבית קולנוע מיתולוגי), שזה היה בשבת אחר הצהריים (לפני יציאת השבת), שהאולם היה כמעט ריק (רק אנחנו חיללנו), שישבנו שורה שלישית מהסוף (המקום היחיד ללא מסטיק על הכיסא) ושזה היה הסרט הגרוע ביותר שראיתי בחיי.
אבל אני זוכר עוד משהו - נהניתי מכל רגע. למה? פשוט מאוד, שאק הופיע לי מול העיניים. הסרט היה בכלל פנטזיה על ג'יני ענק שיוצא מסוג של מנורת קסמים בצורת דאבל-טייפ-קאסט ומגשים לאיזה ילד מעצבן את כל המשאלות. זה אמנם לא ממש הגיוני שהר אדם ייצא ממנורת קסמים, אבל ב-25 השנה האחרונות, שאק, שאקוביץ', שאק-אטאק, הדיזל, סופרמן, הביג-קקטוס, או איך שלא תרצו לקרוא לו - באמת הגשים לנו את כל המשאלות.
יכול היה להיות הגדול מכולם
שאקיל גילה לנו דברים שלא ידענו לפני. הוא גילה לנו שעם 216 ס"מ ו-140 קילו של שרירים (ולפרקים בקריירה עוד 30-40 קילו של בשר) אפשר לרוץ ולקפץ, לזנק על הפרקט, להסתובב במקום כמו בלרינה, לבצע ברייקדאנס ולעשות את כל זה בחיוך ענק. שאפשר להיות גם כדורסלן וגם מולטי טאלנט שמופיע בסרטים (גרועים), אלבומי היפ-הופ (סבירים) ולהנחות בטלוויזיה. הוא גילה לנו שלא כל מה שנראה מפחיד, הוא באמת כזה. שיש מפלצות מתוקות.
מלבד כאשר הן על המגרש. את ווילט צ'מברליין לא יצא לי לראות בלייב (לא הספקתי לקנות מנוי), אבל נאמר זאת כך, יונית - בשנות השיא שלו, בשיא אונו וכוחו, לא היה, ואין, ולא יהיה כדורסלן דומיננטי יותר בהיסטוריה של המשחק כמו שאקיל אוניל.
לכו לגמר של 2001 של הלייקרס מול פילדלפיה ותראו איך הוא מרים בנגיעה אחת לאוויר את דיקמבה מוטומבו, אחד השומרים הגדולים אי פעם. איך הוא דרס כמעט כל מי שבא לעצור אותו, איך שבר את הסל, פעמיים, איך הוביל את הלייקרס לשלוש אליפויות, איך שינה תרבות של מועדון כשעבר למיאמי וזכה איתה בעוד אליפות, ואיך שינה במו ידיו את חוקי הליגה ודפוסי ההגנות בנסיון לעצור אותו.
רק שעם כל הקריירה המדהימה הזו, עם היותו מקום 7 בטבלת הנקודות, שהוא אחד מ-5 הסנטרים הגדולים בכל הזמנים וכנראה אחד מ-10 השחקנים הגדולים אי פעם, יש רק דבר אחד מטורף שאפשר להגיד על שאקיל - הוא אפילו לא היה קרוב למצות את הפוטנציאל שלו.
"הגעתי רק ל-30 אחוז יכולת בקריירה שלי", אמר השבוע. וצדק. כי הוא לא הגיע לאן שבאמת יכול היה להגיע - להיות הגדול ביותר בכל הזמנים. הוא התעסק ביותר מדי דברים ופחות מדי באימונים, בבריאות שלו, בהגנה, בעונשין או בניסיון להתפייס ולמצוא את הדרך הישר עם קובי בראיינט.
כי יש דבר אחד שהוא אהב הרבה יותר מאשר כדורסל - הוא אהב להיות "שאק". והרי שחקנים אלמותיים והיסטוריים יש מספיק, אבל שאק? יש רק אחד.
בלילה שבין שישי לשבת, ייכנס שאקיל אוניל להיכל התהילה של הכדורסל. ובמובן מסוים, כשהאיש שהעלה לרף חדש את סף הגירוי שלנו מכוכבי ספורט נכנס לשם, האיש שעשה הכל למען העיניים שלנו והצחוק שלנו, גם אנחנו נכנסים יחד איתו להיכל.
"קאזאם" לעומת זאת, לא ייכנס לאף היכל.
גם אתם אוהבים את שאקיל? בואו לעמוד הפייסבוק של שרון דוידוביץ', או לחשבון הטוויטר
