קפיצת מדרגה
הפרמייר־ליג תמיד הייתה מפלצת שיווק ורייטינג, אבל השנה, בזכות ההצטרפות המאסיבית של המאמנים הטובים בעולם, ובראשם גווארדיולה ומוריניו, אפשר לצפות גם לעלייה ברמת הכדורגל
מבחינה תדמיתית, הליגה האנגלית מעולם לא הייתה זקוקה לדחיפה או לרוח גבית. גם כשההערצה לריאל מדריד וברצלונה גדלה לממדים מפלצתיים, הפרמייר-ליג נשארה הליגה הפופולרית ביותר ברוב מדינות העולם. היו סדקים – גם בארה"ב, למשל, הרייטינג של הספרדית גדול יותר היום – אבל כוחה של אנגליה נותר יציב. ועדיין, משהו השתנה.
הליגה האנגלית היא לדעת רבים המעניינת ביותר. בניגוד לליגות הגדולות האחרות היא לא צפויה בעליל, יש בה הרבה כוכבים והכי הרבה כסף, השיווק מעולה והמשחק מהיר, אבל מבחינה מקצועית (אולי בגלל פרישתו של אלכס פרגוסון ונפילתה של מנצ'סטר יונייטד) הקבוצות האנגליות לא מצליחות להתמודד עם אימפריות כמו ברצלונה, ריאל מדריד, באיירן מינכן או יובנטוס. בארבע השנים האחרונות הקבוצות האנגליות נפגשו עם יריבות מספרד, גרמניה או איטליה תשע פעמים בשלב הנוק-אאוט של ליגת האלופות. הן הודחו בכל המקרים.
עניין יש, לרוב, אבל האם הקבוצות האנגליות הגדולות איבדו את מקומן בדרג הגבוה ביותר באירופה, זה ששמור למספר מצומצם של קבוצות אחרות? כך זה נראה. אנגלופילים ישמחו להסביר שכיוון שהליגה האנגלית קשה יותר, צמודה יותר, לקבוצות גם קשה יותר להתמודד במסגרת אירופית. יש בזה אמת, אבל זו לא הייתה הבעיה העיקרית. ההבדל הגדול היה דווקא התחכום בתחום האימון והחדשנות המקצועית. לכן הליגה האנגלית גם מקבלת עכשיו, בעונה החדשה, את הדחיפה שהיא הייתה זקוקה לה מבחינה איכותית.
באנגליה יש הרבה מאמנים טובים, כולל כאלה שזכו בתארים הגדולים ביותר, אבל עד הקיץ אלה לא היו הממציאים הצעירים והמהפכנים של הכדורגל המודרני. בעולם דיברו על משחק הלחץ של יורגן קלופ בדורטמונד, על ההגנה המופלאה שהכניס דייגו סימאונה לאתלטיקו, על התיאום הקבוצתי שהביא אנטוניו קונטה ליובנטוס ולנבחרת איטליה, וכמובן על הטיקי-טקה של פפ גווארדיולה בברצלונה ובבאיירן מינכן. לאנגלים היה את ז'וזה מוריניו לקדנציה שנייה וקצת שחוקה בצ'לסי (למרות שזכה בה באליפות), אבל מלבדו לא נהנתה הליגה ממאמנים מהטופ של הטופ.
והנה, מעבר לכל רכישות השחקנים הגדולות, אין דבר שעכשיו דוחף את הפרמייר-ליג יותר מהמאמנים החדשים. המגזין FourFourTwo פירסם הקיץ, כבכל שנה, את רשימת 50 המאמנים הטובים בעולם (סימאונה ראשון). מחצית מהעשירייה הפותחת נמצאת באנגליה: גווארדיולה שהגיע לסיטי (מקום שני), מוריניו שעבר ליונייטד (רביעי), רונלד קומאן שעבר לאברטון (תשיעי), קלאודיו ראניירי (שמיני) בזכות ההפתעה עם לסטר וקלופ (שביעי), שנמצא בליברפול פחות משנה. קונטה ומאוריסיו פוצ'טינו הם הנציגים בעשירייה השנייה. בקיץ שעבר, לשם השוואה, לאנגליה היה רק אחד בעשירייה הראשונה, מוריניו, ובין 30 הגדולים לא ניתן היה למצוא אפילו חמישה שמות. יחי ההבדל הגדול.
היריבות האישית מתחדשת
שלושה מחזורים לתוך העונה, יש באזז עצום סביב הפרמייר-ליג. שיגעון של ממש, שעוטף את העולם יותר מכל כדורגל אחר. זכויות השידור, שמביאות להגדלת התקציבים בכל שנה, גרמו לכך ש-13 קבוצות מתוך ה-20 שברו את שיא ההעברות שלהן. הן הוציאו יחד כ-1.5 מיליארד אירו הקיץ, הרבה יותר מכל ליגה אחרת, ובערך פי שלושה מהליגה הספרדית.
והנה, למרות שזלאטן איברהימוביץ', שרבים מחשיבים אותו כשחקן השלישי בטיבו בעולם, הגיע לראשונה לאנגליה, ועל אף שבירת שיא ההעברות העולמי של פול פוגבה, עדיין כולם מדברים עכשיו על המאמנים, על גווארדיולה ומוריניו, שייפגשו בשבת בצהריים לדרבי האנגלי הראשון שלהם. ההתעסקות היא כמעט רק בהם – שניים מהמאמנים הגדולים בעולם, שמחדשים יריבות אישית.
בתקשורת הבריטית דואגים להדגיש את ההבדלים בין השניים. האופי השונה, פילוסופיית המשחק שמקדשת את החזקת הכדור בצד של פפ מול הוויתור עליו אצל מוריניו. באחד העיתונים אפילו ניסו להעצים את הדרמה וההבדל עם טבלת הגובה הממוצע של השחקנים, שמראה כי יונייטד היא אחת הקבוצות הגבוהות בליגה בעוד סיטי, כיאה לקבוצה של גווארדיולה, היא הנמוכה ביותר. שתי הקבוצות, כמו צ'לסי, ניצחו בשלושת המשחקים הראשונים שלהן. סיטי, כצפוי, כבשה הכי הרבה בליגה. יונייטד, כצפוי, ספגה הכי מעט.
בינתיים גווארדיולה הוא זה שזוכה ליותר מחמאות, או לפחות ליותר התעסקות חיובית. הטקטיקה המעניינת שלו
בולטת כבר בהתחלה. הוא הכניס סגנון התקפי מאוד, הכולל קשר אחורי אחד ולפניו קווין דה בריינה ודויד סילבה החופשיים לעשות כרצונם. סוג של 1-4-1-4 עם כמות גבוהה במיוחד של שחקנים יצירתיים.
אצל מוריניו, למרות משחק הבכורה המעולה של פוגבה, יש עדיין שאריות של חוסר תכליתיות מתקופת ואן חאל, כאלה שהמאמן מנסה לשפשף ולהסיר. מרואן פלאיני וחואן מאטה, תזכורות פחות נעימות מהעבר, עדיין פותחים קבוע והנריק מחיטריאן בקושי שיחק וגם נפצע בנבחרת ארמניה. בכל מקרה, למרות הקשיים (היה הרבה מה לתקן) הכיוון חיובי.
כל משחק בין יונייטד לסיטי הוא מעניין, בטח כששתיהן מועמדות לזכייה באליפות, אבל הרבה בזכות האנשים על הקווים הופך המשחק הזה לאחד המסקרנים ביותר שנראה בליגות האירופיות כל השנה. ואנחנו רק בספטמבר.
לפנייה לכתב/ת 
